זאב דורסיני - מדריך השח"ל במצפה "עברונה"

הנהלת השח"ל מזמינה את זאב דורסיני להתייצב מידית לפני בן-גוריון בתל אביב ולקבל ממנו משימה התיישבותית חשובה. דורסיני הנבוך מעצם המעמד שמע מבן-גוריון את חזונו לגבי הערבה: "עלינו לדעת אם בשטח העצום ...יש מקום ואפשרות ליישב יהודים ואם יוכלו להתפרנס מחקלאות... אם בחום הגבוה ועל אדמתה המלוחה ניתן לגדל צמחים ובעלי חיים... פניתי לתחנת הניסיונות ברחובות ודרשתי מהם להקים בערבה מצפה חקלאי ...עכשיו דרושים לי אנשים למטרה זו. חברים המליצו עליך. ניתן לך עשרים נערים ונערות מ"שח"ל" ועליכם לרדת לערבה ולנסות...". לדורסיני, כאחראי לענף המספוא בקיבוצו עין-חרוד, היו קשרים אמיצים עם תחנת הניסיונות ולכן לא חשש מהאתגר החקלאי ביודעו שהניסיונות יהיו בפיקוחם. לצד זאת הוטל על דורסיני להיות אחראי לצד האדמיניסטרטיבי והכספי וכן לשמש כמדריך חברתי וחקלאי של קבוצת השח"ל. דורסני היסס תחילה לקבל את התפקיד אולם נעתר לאחר שבן-גוריון לחץ עליו וקבע כי הוא חייב להישמע לשליחות זו "כמו לפקודה".

בשביעי בספטמבר 1950 ירדה לערבה שיירה של משאיות אל מקום המצפה שנקב כ-13 ק"מ צפונה לאילת ארבעה ק"מ דרומה לבאר-אורה (אצל זיוון-14 ק"מ). את השם למקום העניק בן-גוריון על-פי פסוק בספר "במדבר" פרק ל"ג. במשאיות היו 13 בנים וחמש בנות כולם בני עדות המזרח מפרוורי תל אביב (אצל זיוון-22 איש מהמשמרת הצעירה של מפא"י ברמת גן). בתחילה, הצבא סייע בשמירה ואף הותיר בידי המצפה ארגז עם נשק ותחמושת בהנחה שהם יוכלו להתגונן בעצמם במקרה של התקפה. העבודה הראשונה שביצעה הקבוצה הייתה - חפירת עמדות הגנה והקמת האוהלים. מים הובלו בטנדר של המצפה מבאר-אורה. כזכור, מליחות המים באזור נעה בין 1500-2000 מיליגרם לליטר ומשום כך התחברו אנשי המצפה לצינור המים שירד לאילת על-מנת להשקות את 30 הדונם (אצל זיוון-20) הראשונים עליהם נערכו הניסיונות. כזכור, מצפה עין-יהב עלה שבועיים לפני מצפה עברונה בלא טקסים מיוחדים.

דורסיני אבחן מיד כי קרקעות עברונה אינן בבחינת "קרקע חקלאית" אלא תערובת של אבנים קטנטנות וביניהן חול. בקרקע זו צמחו רק מספר מועט של צמחי מדבר. דורסיני התפלא מדוע נבחרה קרקע עברונה לניסיונות מבלי ששטפו תחילה את המלח שבה ומבלי לדשנה בזבל אורגני מהצפון. פעולות אלו היו יקרות ביותר ולכן פסחו עליהם. עוד הוברר כי הקרקע מחלחלת מאוד ויחד עם החום הרב והרוח הצפונית - נגרמה התאדות מהירה ורבה. יחד עם המשלחת המקצועית מרחובות התגבשה תוכנית העבודה והגידולים. נזרעו עשרות זנים של דגניים, קטניות, וירקות שונים. מהצמחים הרב שנתיים נזרעו אספסת ורודוס ואף הוחל בגידול בעלי-חיים: שתי פרות, ארבע עיזים, ברווזיה ולול עופות קטן. עוד הועסקו הצעירים באיסוף זרעי מדבר וריבויים בהדרכתו של נפתלי תדמור שעסק בערבה בפיתוח המרעה הטבעי מטעם משרד החקלאות.

משימת השגת הזרעים, הכלים ובעלי החיים הוטלה על דורסיני שהיה עליו לנדוד צפונה (רחובות, תל אביב) בנסיעות מתישות ובו בזמן לחנך את אנשי השח"ל לחיי חקלאות להם לא היו מורגלים כלל. כמו-כן קיבל חומרים והוראות ממשרד החקלאות שתחת אחריותו התנהלה הפעילות במצפה עברונה ובמצפים האחרים. במהרה הפך דורסיני לבורר ואיש סודם של הצעירים מהשח"ל. בעבודת הנסיונות - צמחים שלא נקלטו – ברור היה שאין להם סיכוי בערבה לעומתם אחרים, יצרו כתם ירוק במדבר מרנין את העין. ההשקיה נערכה בלילות ובימים הגנו הצעירים על החלקה מפני ציפורים ובעלי חיים אחרים. התחלת שיווק התוצרת מעברונה לשוק אילת סימנה את הצלחת הניסיונות בשלב הראשון. אבטיח שהוגש לבן-גוריון כשי מהמצפה עורר מחלוקת ציבורית (בעיקר בין יריביה של מפא"י) על מחירו הגבוה של הפרי העסיסי כתוצאה מסובסידיות גבוהות להן זכתה עברונה. כן התברר כי זני החיטה, השיפון ושיבולת השועל עלו יפה ועמדו לפני הקציר.

בן-גוריון ביקש לקיים טקס חגיגי מרשים פתוח לקהל ולעיתונות ולהוכיח באמצעותו כי ממשלתו "כובשת" את הערבה ו"השח"ל", אותה תנועת צעירים שהייתה שנויה במחלוקת – היא הזרוע המבצעת. טקס הקציר נערך "בסגנון עין-חרוד" כולל לבוש בלבן, ריקודים, הצגת ביכורי המצפה וקציר החלקה הראשונה. מרבית עיתוני התקופה פרסמו למחרת מאמרים שדיווחו על האירוע "והעלו על נס את הצלחת המצפה ואת תפקידו לסלילת הדרך ליישוב הערבה". התחרות על המים בין אילת לעברונה גברה. אילת המתפתחת צרכה יותר ויותר מים. הכמויות לא הספיקו ופועלי בניין מלוכלכים הגיעו אילת על-מנת להתרחץ בעברונה. באותה הזדמנות הפטירו כי מהניסיונות החקלאיים כלל לא ברור מה יצא אך לאילתים אין בשל כך מים לרחצה. תושבי אילת לחצו "לסגור" את עברונה והשטח החקלאי צומצם ל–20 דונם ולבסוף נותר על שבעה דונם. תנאי החיים בעברונה היו קשים במיוחד. המים לשתייה היו חמים ורווי מגנזיום דבר שגרם לבעיות קיבה; סערות החול הרסו את המבנים והאוהלים וחדרו לכל פינה; ללא אמצעי קירור האוכל היה בעיקר משימורים ובמקום לחם נאכלו ביסקויטים. ברור שתנאים אלו העלו את המתח בין חברי הקבוצה שנקלעו לסכסוכים רבים. דורסיני שהיה אז בן 55 שימש דוגמה לקבוצת השח"ל במסירותו לעבודה, בהסתפקותו במועט ובשמירה על הגינות וכבוד חברתי. במהלך הזמן אף פגש באזור תל אביב את הורי קבוצת השח"ל שחלקם היו בזמנו באצ"ל ואילו עתה עודדו את בניהם לצאת למשימות שהציב בן-גוריון בפני הנער.

דורסיני דיווח כי באילת כמעט שלא התקיימו אז חיים אזרחיים. הצבא (ממשל צבאי) ביצע באמצעות חיל ההנדסה את הפיתוח והבנייה ונעזר בפועלי "סולל בונה". בעיר כבר פעלו כמה עשרות אזרחים אך לא היו נשים וילדים. אט אט החל לפעול שירות אויר "ארקיע"; "המשביר", "והשק"ם" שבמסעדה שלידו, התנהלו חייה החברתיים של "רווקיית העיר". הממשל הצבאי היה לרשות היחידה בעיר ובמשרדיו סודרו העניינים. מצפה עברונה היה היישוב האזרחי היחיד הקרוב לעיר (באר-אורה הייתה קרובה יותר אך שימשה כבסיס של הגדנ"ע). המצפה שיווק על בסיס יומי ל"משביר" ביצים וחלב וקצת ירקות ונציגיו היו נוטלים אספקה טרייה שנשלחה במטוס עבור המצפה וכן את הדואר שהגיע ובהזדמנות כבר קונים לחם טרי עבור החבורה. על אף שהממשלה תכננה להקים נמל למזרח באילת עדיין לא החלו בבנייה בעיקר בשל מחסור בציוד כבד ואנשים שרצו לקשור גורלם עם העיר. בינתיים דרש הצבא להעביר את עברונה סמוך יותר להרים מסיבה ביטחונית ואילו דורסיני הציע להעבירה לקרבת באר-אורה כדי ליהנות משפע מים לניסיונות בכמות של 150 ממ"ק ליממה.

בשנת 1951 הודיע המושל הצבאי כי על-פי פקודת בן-גוריון יש לחגוג לראשונה באילת את יום העצמאות ברוב הדר. מטרת הממשלה הייתה להביא את הנעשה בערבה לתודעת הציבור באמצעות ציון החג. בינתיים קמו עוד מצפות בעין-יהב ובעין חוסוב. הממשלה התכוונה אף לערוך מצעד צבאי באילת גם כדי להפגין כלפי העולם את הריבונות הישראלית במפרץ וגם כדי לעודד את האזרחים ששהו בעיר להכות בה שורש. מצפה עברונה הוזמן להשתתף באירוע, קישט משאיות והביא מתוצרת המצפה. המשאיות, בעלי החיים והירקות והבנות עוטות הלבן משכו את מרבית תשומת הלב. דורסיני צירף לדגל ישראל את הדגל האדום שבמשך שנים היה סמלו של מעמד הפועלים ולא הייתה לגביו – שום מחלוקת. המושל הצבאי וקציני הצבא דרשו מדורסיני להוריד את הדגל האדום אך הוא התנגד וקבע כי בשם תנועתו הפועלית הוקמה עברונה ואם הדגל האדום יוסר - יעזבו אנשי השח"ל את הטקס. על אף התערבות מפקד המצעד והמושל הצבאי שלחצו על דורסיני, פועלים אילתים רבים התנגדו להחלטה ותמכו בדעת אנשי עברונה כי יש להניף את הדגל האדום בגאווה. את המבוכה פתר מנהל "המשביר" במקום שהציע להסיר את שני הדגלים וחגיגות יום העצמאות יצאו לדרכן.

כעבור כמה שבועות נתגלו ליד עין-רדיאן שני מקורות מים (יחד כ-500 ממ"ק לשעה) ממצא שחיזק את עמדת דורסיני כי את עברונה יש להעביר לעין-רדיאן היות שעקב המחסור במים ממילא צומצמו הניסיונות במצפה כמעט לחלוטין. רעיונו של דורסיני התקבל ואף שוכלל: הוחלט להקים בעין-רדיאן היאחזות נח"ל שתנהל את המקום, תעסוק בניסיונות חקלאיים במגמה לאזרח בעתיד את המקום. דורסיני התבקש ללוות את ההיאחזות החדשה לעוד שנה אך מסיבות אישיות-משפחתיות לא הסתייע העניין. יתר על כן, חבורת שח"ל-עברונה הודיעו לדורסיני כי אם יעזוב המקום הם יעזבו את "עברונה". ילדיו של דורסיני בעין-חרוד דרשו ממנו לשוב הביתה דחוף בשל מצבה של בלה אשתו אך הוא ענה בלשון הזמן, בפאתוס רב, כי למרות המחיר המשפחתי הכבד עליו להישאר כרגע בערבה. הנה כמה משפטי מפתח ממכתבו: "התגלו בי כישרונות ארגוניים וכוח השפעה על הנער אשר ירד עמי הנה. הנוער העירוני הזה, מהם שהיו יושבי בתי הקפה בתל אביב, התקשרו לעבודה, לחקלאות, לשממה ומוכנים לחיות בערבה בתנאים קשים... רכשתי לי גם ניסיון מקצועי וביטחון בעבודה החקלאית בערבה וכבר אני יודע מה אפשר לגדל כאן ומה לא. והנה עכשיו, כאשר אנו מתקרבים לשיא שאיפתנו – הקמת יישוב חקלאי אזרחי ראשון בערבה – דבר אשר אפילו בן-גוריון לא חלם עליו לפני שנה, רוצים אתם כי אעזוב את המקום. הנח"ל והסוכנות פנו אלי ודרשו כי אלווה צעירים אלה..." בהמשך מכתבו הוא מדווח לבניו שהוא פנה למוסדות למצוא לו מחליף, אך עד שיימצא המועמד לא יוכל לעזוב את הערבה. מסירותו של דורסיני למצפה וליישוב הנח"ל המתוכנן הייתה מוחלטת וגם במחיר שלמות המשפחה ובריאות אשתו.

ואכן, על דעת המוסדות הוחל בחיסולה של "עברונה" והעברת רכושה, בעלי החיים, המבנים והניסיון החקלאי שנצבר בשנה האחרונה לעין-רדיאן. התחושה הייתה טובה – המעבר סימל מבחינת דורסיני, מעבר מניסויי ומצפה למאחז נח"ל שבעתיד ייהפך ליישוב קבע. דורסיני ליווה תקופת מה את החיילים ואת המדריך החקלאי המנוסה שלהם והעביר לו בכתב ובעל-פה את כל תוצאות הניסיונות שנצברו בעברונה. לאחר זמן לא רב שב לקיבוץ עין-חרוד בתחושה שהיה שותף לצעד היסטורי בערבה. קבוצת השח"ל התפזרה לכל רוח ואיש מהם לא קשר גורלו לאזור (על-פי זיוון – חלקם נותרו באילת). עם זאת התעקש דורסיני לטעון שהניסיונות החקלאיים שנערכו בשנה אחת בעברונה "שימשו יסוד ליישוב חדש בערבה, יטבתה, אשר הפך במרוצת השנים לישוב חקלאי מבוסס". תמונת הסיום בפרק על הערבה משדרת מעט עצבות מהולה בגאווה. דורסיני (שהיה באותה עת מדריך חקלאי בנגב המערבי, בנחל עוז ובברור חייל) חזר לערבה לאחר שש שנים למבצע שתילת דקלים שהובאו מעירק ביטבתה – מפעל שאירגן "איחוד הקיבוצים והקבוצות". מחד הוא הופתע מהתפתחות המקום והישגיו החקלאיים אך מאידך הוא הסתובב כזר בין החברים הצעירים שלא הכירוהו וכלל לא ידעו את תרומתו בעבר ליישוב. מסקנה – המחקר הגאוגרפי-ההיסטורי (שהייתי בין אלה שחקרו על פיו) יודע למסור לנו בצורה מדויקת את האירועים היישוביים החשובים והשפעתם על האזור, אך את "האווירה" ניתן לספוג בעיקר מספרי הזיכרונות.