בספר זה, מגולל אדי מור את סיפורו האישי וסיפורה של יהדות בבל על-פי זיכרונותיו כילד בן חמש, שֶׁחָוָה את פוגרום הפרהוד והיה עֵד לתנועה הציונית, לפני העלייה הגדולה לישראל.
הספר שיצא לאור בהוצאת "צבעוני" בינואר 2016 כולל 27 פרקים, תמונות מחיי המשפחה, תיעוד היסטורי אודות מוולוד מוח'לץ פאשה והארמון של שירין.
ואיך הגיע ספר זה לידי? מר אדי מור, ביקש ממני טלפונית, לשגֵּר לו בדואר את ספרו של משה דבורי "עמארה עיר בין הדקלים" חלק שני, שֶׁיצא לאור בּערִיכָתי בשנת 2005. אדי אישר את קבלתו של הספר והוסיף: "שמחתי ללמוד על אישיותך בין השורות שערכת, בתבונה גדולה, כל טוב", וכאות הוקרה צירף את ספרו "אלף לילה ויום" עם הקדשה "טעימה מן העבר, מוגש בהערכה - מאי 2018".
אודות משפחתו של מור: משפחתו של מור היא משפחת מרובת ילדים, אביו, יעקב בן רבקה ומרדכי נולד בפרס בשנת 1900 ונפטר בישראל בשנת 1975. עד גיל 14 חי האב בפרס ובשנת 1915 נישא ליוכבד. הזוג חבק עשרה ילדים. בין השנים 1949-1914, התגוררה המשפחה בבגדד. ההורים שלטו בשפות רבות: ארמית, טורקית, פרסית, ערבית ומעט רוסית. ב-1950 עלו ארצה דרך פרס.
האח הגדול במשפחה, מרדכי (1970-1926) היה בוגר ביה"ס שַׁמָּשׁ והיה פעיל בתנועה הציונית המחתרתית בעירק. האחות לטה - לאה נולדה ב-1928 למדה באליאנס ונישאה לפנחס מיכאלי, חייל בצבא אנגליה.
פרהוד וציונות בבגדד בספר מודגש, כצפוי, המאורע המכונן בחיי יהדות בבל - הפרהוד. ראיתי לנכון לצטט מן הספר את שכתב המחבר בעמוד 9: "בְּמֶרֶד זה תמכו נאצים גרמנים והוא ניזון מתעמולה מתמשכת בסיועו של המופתי של ירושלים - השיח‘ חאג' אמין אל חוסייני. בתמיכה כספית נאצית רכשו את העיתון בשפה הערבית "אל-עאלם אל ערבי" והפיצו בו דברי תעמולה נגד היהודים. פרקים מספרו של היטלר "מיין קמפף" פורסמו בהמשכים מעל דפי העיתון. על קירות הרחובות ועל בתי יהודים רבים, בערים בגדד ובצרה (וגם בעיר עמארה) סומנו מבעוד מועד וצוירו סיסמאות שִׂטְנָה נגד היהודים ..."
אדי מור מסַפֵּר בפרק הראשון על בית הוריו בבגדד ועל האווירה בבית בחג השבועות; וכיצד המון נסער חסם ברחובות מוניות בהם נסעו יהודים שהורדו בכוח, לשחיטה. אדי וחבריו היו במונית, שֶׁנֹהַגָּהּ נָסוג אחורה, עד למשטרה, שם מסר לידיהם את נוסעיו היהודים. בפרק אחר, מתאר אדי בצבעוניות רבה ובדייקנות את המעבר מביתם היהודי לבית מחסה מוסלמי.
נורמות והלכות חיים בהמשך, מתאר אדי, את הווי החיים כמו: שֵׁנָה עם כּילוּת מפני היתושים ולינה על הגגות בלילות הקיץ החמים. הווי חיים נושן, בן שבעים שמונים שנים, בארץ גלות, בה היו היהודים תחת חסות האיסלאם.
הלכות חיים ונורמות שהיו מקובלות אז, כמו עונשים גופניים לילדים ואוורוּר בית המדרש על-ידי המניפה היא "הַמַרְ'חָה" מפני החום המעיק, שגם אני (עזרא מורד) תיארתי אותה בשיר מתוך הספר "נופי ילדות מבית אבא" עמוד 45. אדי מתאר את הבית בו התגורר; בית יהודי טיפוסי, מסורתי ששמר על הלכות התנהגות מופתית כנגד מנהגי האיסלאם, שהיו זרים ליהודים, כמו: רצח בגלל כבוד המשפחה וקטטות על דברים תפלים. הוא מתאר איך משפחתו טיפלה במוסלמית שכרעה ללדת וילדה את תינוקה בביתם.
אודות משחקי הילדות תוצרת בית: כדורים, עפיפונים, חלילים מקני-סוף, עגלות תוצרת בית וכמובן, רדיפה אחר עגלות סוסים להסעה.
נישואי אחותו לטה לקצין אנגלי בפרק "קצין יהודי בא לשכונה" מספר אודות קצין יהודי-אנגלי מהבריגאדה היהודית, פנחס בן שמעון מיכאלי אשר הגיע לחפש קרובים ומצא את מבוקשו; ונישא לאחותו לטה. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, בעירק שלט הצנע המחירים היו גבוהים ויחד איתם סבל גדול. יהודים מהצבא האנגלי נהגו להבריח יהודים לארץ.
בימי מלחמת העולם השנייה, העירקים כמו יתר הערבים, לא ידעו להמר על איזה צד ינצח במלחמה: בנות הברית או ארצות הציר - ברלין רומא טוקיו. על כל פנים, הקשר עם החייל האנגלי התהדק והקשר נוצל להברחת יהודים לקיבוץ אשדות יעקב.
המלחמה אוכלת הכל אדי מספר שבזמן מלחמת העולם השנייה התקיים בעירק משטר צנע והמחירים האמירו. האוכלוסייה סבלה והדאגה לגורל הבורחים לארץ גברה. אמו של אדי לקחה אותו בשבת אחת אל מגדת עתידות מוסלמית שניבאה שחורות והעציבה את רוחה; אך לבסוף ניחמה אותה וניבאה שהכול לבסוף יהיה בסדר. ואכן, לאחר יומיים חזר פנחס (החייל האנגלי) הביתה - סיפר את תלאות מסעו עת התקלקלה משאיתו.
לטה אחותו של אדי אשר עתידה הייתה לבוא בברית נישואין עם פנחס וכל המשפחה היו עסוקים בשמחת ההכנות הרבות לחתונה, תפירה, בישול ועוד.
מן התיאור מתגלה משפחה ציונית שסיכנה את חייה להמשך ההעפלה לארץ, בימים של חרדה ואיומים כמו המקרה של האיש מהעיירה עָקְרָה, שאִיֵּים על המשפחה שאם לא ידאגו להסיעו, הוא יעשה מהומות. ואכן, המשפחה הוזמנה לחקירה במשטרה. האב מרדכי נכלא והאֵם צָמָה ורק שוחד ושלמונים והתערבות לקוחות מכובדים של למרדכי, קרה הנס והוא שוחרר.
אודות מוולוד מוחמד פאשה אדי מספר בעמוד 58 אודות מוולוד מוחמד פחה (1885-1950) יליד מוסול ששימש כיו"ר בית הנבחרים בעירק וממקימי הצבא העירקי.
מוולוד מוחמד פחה היה ממתנגדי רשיד עלי אל-כילאני ואוהד המשפחה המלכותית ההאשמית. הוא היה אחד מהיועצים והמלווים של האמיר פיצל הראשון, והאיש שעזר למשפחת אדי במצביה המעיקים. כאשר בשנת 1946, בקשה לטה האחות, להינשא לפנחס ששרת בצבא הבריטי, מוולוד פחה העניק לה את אשרת הכניסה לארץ.
בונים בית חדש אדי מספר גם על-אודות אחיו מרדכי, שלאחר תום לימודיו הצטרף לעסקי אביו - מסחר בטקסטיל אך חיש מהר עבר לתעסוקה אחרת - רכישת עודפי מלחמה מאמריקה ומאנגליה, והסבתם לכלי רכב מלחמתיים כשרים למכירה בעירק. מצבו הכלכלי אפשר לו לרכוש אדמה באֶל-בַּתָּאוִין ולבנות עליהָ בית כהכנה לנישואיו עם בחירת לבו נעימה.
אדי מסַפֵּר על מקרה מרתק שאירע למשפחתו; איש בשם מצליח, שעבד אצל אביו, סיבך את האב בחובות אך האיש קיבל את עונשו משמיים ונפטר בטרם עת. ואז שוב טלטלה למשפחה, מַעֲבָר לבית חדש באֶל קָרַאדָה, בית מוקף חומה ומכיל מוסך גדול לשתי מכוניות ושער ברזל עם גינה של עשרה מטרים מכל צד, כולל מרפסת ענקית.
ביה"ס פרנק עיני בפרק מיוחד מתאר אדי את ביה"ס פרנק עיני, ביה"ס היהודי בבגדד וכך הוא מתאר:
"מבנה מפואר... כתות רחבות, אולם הקרנות, ספרייה ענקית, מעבדות חדישות, מגרש כדורגל, שני מגרשי כדור סל, ארבעה מגרשי טניס, אולם התעמלות, מכשירי התעמלות ושטחים פתוחים ...עצי נוי וגנים גדולים ומטופחים".
אדי נהג לנסוע אל בית הספר באופניים שרכש בכספו תוך כדי מכירת מצרכים על דסקית ליד חנות אביו. מתיאור זה בולט חשיבות החינוך וההשכלה שהיו מושרשים אצל יהודי בבל כך שטועים בגדול, המעטים בארץ, אשר קיטלגו עדה מפוארת זו כתפוצה מזרחית טעונת טיפוח.
אדי מתאר, שמשפחתו נהגה להאזין בסתר לקול ההגנה ולשידורי דוד אל נטור.
ועוד, מספר אדי, שלצד יְמֵי עָסָל היו ימים רבים של בצל. אביו שנהג לארח בביתו שליחים מארץ ישראל, אירח יום אחד איש שהציג את עצמו כנציג אנגלו-פלשתינה שהציע למכור לו חלקת אדמה בארץ ישראל.
משה שרת ביקר כביכול בבגדד ועוד, מְסַפֵּר אדי על שוטר שעצר את משה אחיו בדרכו לקנות קרח למסובים בבית אביו, ומפני ששמו היה משה, האשימו השוטר, כביכול שהוא
משה שרת, וגרם למאסרו. עם שובו הביתה, סיפר לאביו על התקרית ורק בהתערבות קציני משטרה שהיו מסובים בביתו, שוחרר הבן. לכן, ניתן לאמור, שהיו מצבים שנרקמו יחסים ידידותיים עם מוסלמים והיו מצבים גם עוינים.
חרדות חדשות ורוחות מלחמה אדי מתאר את סוף שנות הארבעים, עת הצבא העירקי התכונן לפלישה לארץ ישראל והדאגה בבית הייתה רבה, בפרט כשהאחות ובעלה מצויים בירושלים.
הצבא העירקי ערך מצעדי ראוuה ברחובות בגדד ואווירת עליהום הייתה כנגד היהודים. תקריות איבה היו דבר של שגרה כנגד היהודים.
ואיך יום אחד בשוק השורג'ה הצבעוני המפורסם, בו עגלות פירות לרוב וירקות טריים, דגים, תמרים, מוכרי עָנְבָה וחמוצים, קיבל לפתע, משה סטירת לחי מצלצלת מאיש שהתחזה כחייל. תוך כדי הַתִּגְרָה הֵניף המתקיף פגיון וצעק שהיהודי הוא זה שהתגרה בו. מהומה פרצה בשוק ובהתערבות האב, שפיצָּה את המתקיף בסכום כסף, נסתיים העניין.
לך לך מארצך אירועים אלה ואחרים הביאו את המשפחה למחשבה שיש למהר ולהתנתק מעירק לאירן, על-אף הקשיים שעתידים להתעורר להתאקלמות חדשה בארץ חדשה.
אף על-פי כן גמלה ההחלטה להתנתק מן הדבש ומן העוקץ. אדי מתאר תיאורים מדויקים וציוריים על מה שעברה המשפחה בנדודיה יום יום. בעיר הצפונית בעקובה, קצר שירין, חנקין עד חציית הרי הזגרב, כרמנשה הפרסית ועד טהרן בירת אירן. ובאירן, ניסו רבים להשפיע על האב בל ימשיך לארץ ישראל, אך לשuוא. אדי מציין, שהפרסים הם שיעים אדוקים; מתאר את שוק הבזאר, ביקור בחמאם פרסי ובבית קולנוע בתקופת חורף מושלג.
את הציוד שהביאו מעירק העמיסו על אונייה לארץ ישראל, ובטיסה הגיעו בפסח 1950 ארצה אל המעברות, השיטפונות, הצנע והמחסור, ואף על-פי כן, המשפחה כאן, כרבים מיהודי עירק, בנתה ונבנתה.
