אירן מצויה מבחינתה בשלב מתקדם מאוד של עיצוב המזרח התיכון. הפעולה האירנית אינה מקרית, היא מבוססת על האידאולוגיה הדתית השיעית שהתווה, בעקבות הצלחת המהפכה באירן (1979), מייסד הרפובליקה האיסלאמית, חומייני, וממשיך אותה יורשו, חמנאי. עיקרה ביסוס מעמדה של אירן כמובילת המהפכה השיעית ברחבי המזרח התיכון (מה שנקרא "ייצוא המהפכה"), ויצירת עמדת השפעה על (ובתוך) מדינות רבות ככל האפשר במרחב, תוך ניצול היותה של אירן מנהיגת השיעים, אם כי לא רק שיעים זוכים לסיוע אירני כשהדברים נוגעים ל"מהפכה" או למאבק באויבי אירן.
אירן משקיעה לא מעט בתימן - בסיוע לחות’ים, שם האויב המיידי הוא סעודיה, ובצידה איחוד נסיכויות המפרץ. הצלחתה בתימן יכולה להשפיע על חופש התנועה הימית במיצרי באב אל-מנדב, בואך תעלת סואץ. בה בעת משמרות המהפכה משקיעים הרבה מאוד מאמץ בעירק, שהשליטה בה חיונית לאירנים בכמה הקשרים. המטרה האירנית בעירק תושג בעקיפין, גם בניגוד לדעת הממשלה העירקית, דרך המיליציות החזקות שהקימו משמרות המהפכה והסרות באופן מוחלט למרות האירנים. העולם עוסק בתוצאות הבחירות בעירק, ואינו מבין שגורלה יוכרע במידה רבה על-ידי המיליציות החזקות, נוסח חיזבאללה, שפועלות ברחבי המדינה, כאמור בשליטה אירנית מלאה.
חזון המנהיגות האירני אין ספק שמאמציה של אירן ברחבי העולם הערבי נובעים מראייתה את עצמה כמנהיגה היחידה של העדה השיעית על כל שלוחותיה בעולם ורצונה לקדם את האינטרסים של העדה ברחבי המזרח התיכון. השיעים, שהיו עד לאחרונה המיעוט הנחות והמדוכא באיסלאם (שרובו, כ-85%, הוא סוני), יוצאים סוף-סוף מתחתית הסולם החברתי והדתי כדי לבטל את השפלתם רבת השנים על-ידי הרוב הסוני. זהו ללא כל ספק מקור אנרגיה משמעותית ורבת עוצמה, המניעה את התנהגות העדה השיעית בכלל ואת אירן בראשה. התחושה העמוקה שמנחילה אירן היא שהגיע זמנה של השיעה להוביל את המזרח התיכון ואת כל העולם המוסלמי.יחסה העוין לישראל הוא מרכיב חיוני בלגיטימציה שלה.
תפיסתה של אירן את תפקידה באזור מושפעת ככל הנראה גם מן החלום הפרסי, המבוסס על זיכרון האימפריה הפרסית ועל תחושת העליונות הפרסית על הערבים. יש לכך הדים בשיח הפנימי באירן, ואין ספק שעבור האירנים זה מרכיב חשוב לביסוס תפיסת המנהיגות שלהם בקרב השיעים במדינות ערב. הפרסים מייצגים תרבות עשירה, היסטוריה ארוכה ומפוארת שמתחרה עם כל מה שמדינות ערב - להוציא אולי מצרים - יכולות להציג. גם ערבים מתוחכמים מעט יותר מבינים את העדיפות שיש למדינה רצינית ואמיתית, כמו אירן, על פני רוב מדינות ערב, שהן תוצאה של יד המקרה או של החלטה של מדינות קולוניאליסטיות לפני כמאה שנה. לכן, מתייחסים אליה בכבוד ובחשש. תחושת העליונות הפרסית, שאינה חדשה בהיסטוריה של האיסלאם, מזינה פחדים של ערבים לא מעטים, כולל בתוך העדה השיעית. לא כל השיעים הערבים אוהבים את ההתנשאות הפרסית.
החיכוך הזה בולט יותר בעירק, משום ששם היה בעבר מרכז ההנהגה הדתית של השיעה, ועדיין הערים נג'ף וכרבלה שבעירק הן הקדושות ביותר לשיעים ולא קום שבאירן. הניסיון האירני להעתיק לקום את מרכז הכובד הדתי הסתמך בתקופת
סדאם חוסיין על כך שנמנע משיעים רבים להגיע אל שתי הערים בעירק. עתה אין לכך הצדקה, אומרים עירקים לא מעטים. הקולות הנשמעים נגד השתלטותה של אירן על הפוליטיקה העירקית חשובים ביותר, וכוללים גם את מי שזכה בבחירות האחרונות, מוסא צדר, העומד בראש מיליציה שיעית עצמאית שאינה נתונה למרות אירנית, ומכאן כוחו. סעודיה, המבינה זאת, מנסה לפעול להגברת המחלוקת בין גורמים שיעים בעירק לבין האירנים, שלא מעטים רואים בהם יריב של ממש. הזהות הפרסית בהתנהלות האירנית לא תמיד עומד לטובתה בעולם הערבי.
מניעיה של אירן דומים במידה רבה לאלה של טורקיה תחת הנהגתו של
ארדואן - ניסיון להציג את גדולת העבר העות'מאני כבסיס להצדקת המדיניות העכשווית, הן בהיבט הדתי והן בהיבט הלאומי. גישות דומות אלה עלולות להביא - במקרה של הצלחתן - לעימות בין המדינה השיעית המובילה לבין המדינה הסונית/עות'מאנית הרוצה להוביל. שתיהן מדינות מוסלמיות, אך לא ערביות, ולכן הן מפחידות את העולם הערבי, שרובו הגדול סוני (במקרה הטורקי הערבים עדיין זוכרים את אכזריות העות'מאנים כלפי ניסיונות לזכות בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית).
ישראל בתפיסת אירן לא יהיה זה נכון לחשוב שישראל היא המוקד היחיד של הפעילות האירנית, אך ודאי שהיא תופסת בו מקום מרכזי. מצוות השמדתה של ישראל היא חלק ממכלול זה. הנהגת אירן מקדישה לכך לא מעט מאמצים ואמצעים, מאז קבע חומייני את עקרונות המהפכה.
למערכה נגד ישראל יש מניעים דתיים, ולפיכך היא נראית לעיתים חסרת היגיון, כי האירנים, או לפחות מקבלי ההחלטות באירן, מוכנים להשקיע בה הרבה מאוד אנרגיה וכסף, ואף להסתכן בעימות מזוין עם ישראל ולשלם מחירים לא פשוטים. כל זאת, כשבאופן ריאלי אין בין ישראל לאירן שום חיכוך בגין אינטרסים מנוגדים או תחרות על השפעה או שטח כל שהוא.
התוכניות נגד ישראל הן בעלות עדיפות גבוהה גם מתוך ראיית ישראל כראש חץ של המערב במרחב. השלילה של התרבות ושל הגישה המדינית של המערב לעולם התמקדה בארה"ב ("השטן הגדול") ובישראל ("השטן הקטן"). אלא שישראל מצויה בלב המזרח התיכון, האזור שאליו מופנים מאמציה של אירן, ולכן היא בעדיפות לחיסול ללא כחל וסרק. האירנים מעריכים (בצדק כנראה) שהחלשתה של ישראל, וודאי השמדתה, תקל עליהם מאוד במאבק על השליטה באזור, כי ישראל היציבה והחזקה היא אחד המכשולים הגדולים בדרכם. לאחרונה היא גם בת ברית של המדינות הסוניות הפוחדות מאירן. לכן, גם משיקולים אסטרטגיים קרים, ללא הרגש הדתי הקיים, האירנים מעוניינים לפגוע בישראל קשה ככל האפשר.
המאבק בישראל ממלא גם תפקיד חשוב ברכישת לגיטימציה לאירן בעולם הערבי, שנכשל במאבק זה. המאבק במדינה היהודית עדיין פופולרי מאוד בקרב ההמונים במדינות ערב. ככל שאירן מחריפה את הטון כלפי ישראל, היא קונה לבבות ברחוב הערבי. מנגד החשש מהאירנים גם קיים ברחוב הערבי, ואיזונו על-ידי נטילת מנהיגות המאבק ישראל אינו מובטח כלל. נסיון האירנים לקבל לגיטימציה מניע אותם בעקביות מתחילת דרכם לאחר המהפיכה.
מחויבים להשמדת ישראל כשעלו שליטיה החדשים של אירן מן המחתרת, הייתה לשנאת ישראל שלהם גם סיבה אמיתית, מקומית ומיידית, כי ישראל סייעה לשאח הפרסי. היה מפורסם וידוע הסיוע הישראלי לכוחות ביטחון הפנים של השאח, הסאוואק. אלו היו שנואים ביותר בגלל אכזריותם, ומיד אחרי המהפכה נתפסה ישראל כשותפה לפשעים אלה. מוטיב זה דעך לאורך השנים, אך אין לשכוח אותו כלקח לעתיד.
מכאן מובן שלא בכדי אירן מתמקדת בשלוש חזיתות סביב המדינה היהודית, ומנהיגיה מדגישים בכל עת, בפומבי ושלא בפומבי, את רצונם לממש את חלום השמדתה. לבעלי תפיסה מערבית (ולנאיבים שבינינו) קשה לעכל זאת, אך הנהגת אירן מחויבת באמת ובתמים לתפיסה שאנשיה מביעים בגלוי לגבי חובת השמדתה של מדינת ישראל.
ההיסטוריה לימדה את הריאליים שבקרב מקבלי ההחלטות בישראל להאמין למנהיגים האומרים את שבליבם ביחס לתוכניות ההשמדה של מדינת היהודים. שליחת המל"ט האירני החמוש בפברואר 2018 לליבה של ישראל, והמשך המאמצים לבניית כוחם ההתקפי בסוריה על-אף הצלחותיה של ישראל לפגוע במאחזים אירניים במהלך השנה האחרונה, מצביעים על הסיכונים שהם מוכנים לקחת לשם כך (הדברים נכונים לפחות לגבי מפקד כוחות קודס, קאסם סולימאני ותומכיו בטהרן).
