מנהיג הלייבור, ראש האופוזיציה בבריטניה ומועמד בהחלט אפשרי לראשות הממשלה הוא אנטישמי ותומך טרור – ובכל זאת מפלגתו אינה נפגעת. ג'רמי קורבין התבטא בצורה בוטה נגד ישראל, ואל תקנו את התירוץ שהוא רק נגד ישראל ולא נגד היהודים. כל מי שאומר את זה, הרי לא יוצא נגד הערבים הישראלים אלא רק נגד היהודים, נגד ממשלתם ונגד היותה של ישראל מדינה יהודית; במילים אחרות: הוא אנטישמי. קורבין דיבר בזכותם של מחבלי חמאס והשתתף בשורה ארוכה של אירועים לצידם ולכבודם של רבי-מרצחים – בתוניס, ברמאללה, אפילו בפרלמנט הבריטי. הוא אינו נוקף אצבע נגד גילויי האנטישמיות המחליאים והמתרבים במפלגתו. העיתונים החשובים ביותר בבריטניה, ללא כל קשר לעמדותיהם הפוליטיות, חושפים ומוקיעים את האנטישמיות והתמיכה בטרור של קורבין ואנשיו: טיימס, דיילי טלגרף, גארדיאן, דיילי מייל. אז מה אני לא מבין? שני דברים. ראשית, כיצד זה בכלל יכול לקרות בבריטניה. מדינה בעלת מסורת של דמוקרטיה וזכויות אדם, עם הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה (270,000 איש), המעורה בחברה ותורמת לה. שנית, איך זה שהתמיכה בלייבור לא משתנה לאורך השנה האחרונה. מתחילת השנה מקבלת המפלגה ברוב הסקרים 40%-39%, לפעמים אחוז פחות ולפעמים שני אחוזים יותר. היא צמודה אל השמרנים שבשלטון ולעיתים עוברת אותם – למרות מה שעשה ועושה קורבין, ולמרות שכאמור האנטישמיות בשורותיה אינה נגמרת בו. לראשונה מאז 1945, קיימת סכנה אמיתית שבמדינה אירופית חשובה יעלה לשלטון אנטישמי בוטה, אויב מוצהר של העם היהודי ושל מדינתו, ומי שמזדהה עם מעשי טרור למרות שגם מדינתו-שלו היא יעד למחבלים. ישראל אינה יכולה לומר שזה עניין פנימי של בריטניה. יש מספיק דרכים להביע את הסלידה מג'רמי קורבין, מעשיו, תומכיו וההולכים בדרכו.

תחת הכותרת הזאת יכולתי לכתוב מדור שלם, אבל אסתפק בתמיהה אחת, סביב מה שרק לפני עשרה ימים היה נושא שיחה מרכזי בארה"ב: האם הנשיא דונלד טראמפ השתמש בעבר ב"N Word". הכוונה ל"niger" – בתרגום חופשי: כושון או כושי מסריח. בהחלט ביטוי גזעני מזמנים חשוכים. אבל אני לא מבין מה האמריקנים עושים ממנו כזה סיפור. זה מה שקובע האם מישהו גזען או לא – האם השתמש פעם, פעמיים ואפילו שלוש בביטוי פוגעני ומיותר? אם מישהו אמר "יהודון", זה הופך אותו לאנטישמי? ממש לא. גזענות, אנטישמיות, שנאת זרים, שנאת נשים – כל אלו נבחנים לאורך זמן ובמעשים, לא באמירות נקודתיות כאלו או אחרות. מי שמשתמש ללא הרף במילים פוגעניות, חזקה עליו שגם מעשיו יהיו כאלה; ואם הוא רק אומר זאת מדי פעם – שיבקש סליחה ונמשיך הלאה. והכי מגוחך: נהג מונית אפרו-אמריקני שהסיע אותי בוושינגטון לפני חצי שנה, השתמש בעצמו במילה זו בשיחה אתי. שימו לב: הוא לא אמר את זה לאפרו-אמריקני אחר, אלא לאדם שברור היה לחלוטין שהוא תייר יהודי. לאמריקנים יש את הקטע הזה, שאני לא יודע אם הוא תוצאה של שמרנות, של צביעות או של שניהם. מכירים את זה, שפתאום יש ביייייייייפ ארוך בתוכנית טלוויזיה אמריקנית? זה בגלל שמישהו אמר fuck בהטיה זו או אחרת. להראות את ה-fuck בהחלט מותר, יש תוכניות שלמות שעוסקות בו, אבל אסור להגיד את המילה הזאת. בחיי שאני לא מבין אותם.

היכן נקבע שמפכ"ל המשטרה יתמנה לשלוש שנים עם אפשרות להארכת כהונתו בשנה נוספת? התשובה: בשום מקום. פקודת המשטרה קובעת בצורה תמציתית ביותר, שהמפקח הכללי ימונה בידי הממשלה לפי הצעתו של השר לביטחון פנים. זהו. אף מילה על הליך המינוי, על הכישורים ועל אורך הכהונה. איכשהו נוצרה מסורת – שכנראה הועתקה מצה"ל – שמדובר בשלוש שנים ושכמעט תמיד תינתן גם השנה הרביעית. לפני ארבע שנים הגיש המשרד לביטחון פנים הצעת חוק לפיה כהונת המפכ"ל תהיה ארבע שנים, אם כי הממשלה תוכל מראש למנותו לתקופה קצרה יותר; ההצעה לא עברה. עכשיו אומרים לנו, שאם גלעד ארדן לא יתן לרוני אלשיך את השנה הרביעית – זו תהיה החלטה פוליטית פסולה, הנובעת מהחקירות נגד בנימין נתניהו. אני לא מבין. ראשית, אם המחוקק היה רוצה – הוא היה קובע ארבע שנים; הוא לא קבע דבר, ואפילו המסורת מדברת כאמור על אופציה בלבד לשנה רביעית. השר לביטחון פנים אינו מריונטה, אלא חייב להפעיל שיקול דעת. שנית, היו סטיות רבות לשני הצדדים, ואני לא מדבר על מפכ"לים שנאלצו להתפטר. נתחיל מ-1990: דוד קראוס – חמש שנים; יעקב טרנר – שלוש שנים; אסף חפץ – 3.5 שנים; יהודה וילק – שלוש שנים; שלמה אהרונישקי – 3.5 שנים; משה קראדי – שלוש שנים; דודי כהן – ארבע שנים; יוחנן דנינו – ארבע שנים. הממוצע הוא 43 חודשים, לא ארבע שנים. שלישית, וזה העיקר: לפי הטיעון בנוגע לחקירות נתניהו, כל מה שצריך לעשות קצין משטרה בכיר (מפכ"ל, ראש אגף החקירות, מפקד להב 433, ראש יאח"ה) כדי לקבל הארכת כהונה, הוא לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה, השר לביטחון פנים או שר המשפטים – ומיד יגידו שחייבים לתת לו את השנה הנוספת. יש עם זה רק בעיה קטנה: זה יהיה פוטש.

כאדם דתי אני מתנגד בכל מאודי לחילול שבת, ודאי במרחב הציבורי, ועוד יותר ודאי על חשבוני כמשלם מיסים. אני יודע שחוסר נוחות או הפסד כספי אינם עילה לחילול שבת. אני דבק בהלכה, הקובעת מהו פיקוח נפש שעליו מחללים שבת, וגם כיצד בדיוק עושים זאת. הקמת גשר או הנחת מסילה לא מתחילים להתקרב למשהו שמזכיר פיקוח נפש. אני לא מוכן להשלים עם זה. מה אני כן מבין? מדוע פעם בחודש-חודשיים יש לנו משבר כזה: משום שאין שום מדיניות-על שתקבע מה ייעשה ומה לא ייעשה בשבת. במבט רחב יותר, אין שום מדיניות-על שמגדירה את יחסי הדתיים והחילוניים בישראל ואת היחסים בין החוק וההלכה. מה שיש הוא סטטוס-קוו מ-1948, שאותו מפר כמעט תמיד הצד החילוני מכוח היותו הרוב (ואז הוא רומס את רגשותיו של המיעוט וקורא לזה "ליברליזם"). מה שיש הוא רמיסה בראש חוצות של חוק שעות עבודה ומנוחה, של החוק בנוגע לנישואין על-פי ההלכה בלבד, של החוק הקובע את סמכות בתי הדין הרבניים, של חוק איסור הונאה בכשרות ועוד כהנה וכהנה. אני גם יודע, ששומרי המצוות בישראל הם מיעוט – משמעותי וגדל, אבל עדיין מיעוט. אני יודע שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, בה יש משמעות לשלטון הרוב. לכן אני משוכנע שחייבים להגיע להסכמות, שמטבע הדברים יחייבו ויתורים משני הצדדים. ואני כאמור מבין מדוע אין וכנראה גם לא יהיו הסכמות כאלו: כי הפוליטיקאים מעדיפים לדחות למחרתיים את מה שאפשר לדחות למחר, וכי צעקות קיצוניות מביאות הרבה יותר כותרות והרבה יותר קולות מאשר פשרות מתונות.

עוד משהו על עבודות תשתית בתל אביב. 200 כאלו מבוצעות השנה ברחבי העיר, אם נאמין לאתר העירייה. וזה כאשר העיר סובלת מפקקים קשים ההולכים ומחמירים, לא רק בגלל תוספת המכוניות, אלא גם ובעיקר בשל עבודות הרכבת הקלה. יש לי הרגשה, שעד שהרכבת הזאת תתחיל לנסוע (מישהו מאמין שזה יקרה באוקטובר 2012?), כולנו נשכח מה שהיה לפניה, לא נוכל למדוד האם הביאה לשיפור, ורק נדע שסוף-סוף אפשר לנסוע ברחבי העיר ובדרכים המובילות אליה. ואז, כמובן, יתחיל השלב השני שלה והפעם ממש בלב העיר. אני לא מבין: רון חולדאי חייב שכל הזמן יזוזו דחפורים איפשהו בתל אביב? הוא לא תופס שכאשר פותחים וסוגרים ופותחים וסוגרים את רחוב סוטין, זה משפיע במישרין על אבן גבירול – שגם ככה קשה להגיע אליו בגלל העבודות בדרך בגין? הוא לא מסוגל להחליט שלא עושים שום עבודה, פרט לכאלו שהן ממש דחופות, עד לסיום הרכבת הקלה? אחד התסמינים של הפרעת קשב הוא התעסקות בלתי פוסקת בידיים, הצורך להחזיק כל הזמן עט וכדומה. חולדאי כנראה מפגין מהי הפרעת קשב ממסדית: הצורך להזיז כל הזמן משאיות וטרקטורים, הדחף שאינו ניתן לכיבוש לקדוח ולחפור ולסלול ולרצף. ובסוף כל אלו, יש פחות מקומות חניה ויותר פקקים ויותר אופניים על המדרכה.

שוקי סגיס, לשעבר מנכ"ל נמל אשדוד, הוכיח לבית המשפט המחוזי בבאר שבע שהגנתו במשפט ממנו זוכה, עלתה לו 300,000 שקל. השופט יואל עדן מתח את התקנות עד לקצה וקבע שהמדינה תשלם לסגיס 130,000 שקל, על כתב אישום שעל-פי החלטתו – לא היה צריך לבוא כלל לעולם, והיה חייב להיעצר כבר בכניסה למשרדי הפרקליטות. לכאורה, הייתי צריך לומר שאני לא מבין: כיצד זה ייתכן? האם אדם צריך להגיע לסף פשיטת רגל כדי להתגונן מפני כתב אישום מופרך וחסר יסוד? האם לא מגיע לו לכל הפחות שהמדינה – שפעלה ברשלנות רבתי – תכסה את הוצאותיו? ואני לא מדבר על כך שתפצה אותו על שנים רבות של סבל. אבל בעצם אני כן מבין: המדינה היא שקבעה בתקנות מה יהיה הפיצוי והיא כמובן רוצה להגן על עצמה. לכן נקבעו תעריפים מירביים לכל יום מעצר ולכל דיון, בלי שום קשר להכנסות האמיתיות שמפסיד העצור ובלי שום קשר להוצאות האמיתיות שיש לו. את זה צריך לשנות. התקנות צריכות לקבוע, שבית המשפט יהיה רשאי לפסוק את מלוא ההוצאות כנגד חשבוניות, אם יגיע למסקנה שהן סבירות בנסיבות העניין – וממש לא קשה להכריע בכך. זה לא רק עניין של שכר ישר; זה גם עניין של סימטריה. המדינה יכולה לגבות קנסות העולים פי כמה על התועלת הכספית שהפיק העבריין – אבל כאשר היא פוגעת באזרח, היא מחזירה לו רק חלק מהנזק שנגרם לו. חוסר יושר שכזה גורם לאובדן האמון בחוק ובאוכפיו, שכן ההרגשה הברורה היא שהמדינה מנצלת לרעה את כוחה. לתשומת ליבה של השרה איילת שקד.