"שלום לכם ילדים כאן נילי", כך במשפט בנוסח מעין זה, נהגה השדרית והיוצרת נילי המאירי, לפתוח את תוכניות ופינות הרדיו לילדים ולנוער שהגישה לאורך שנים רבות ב"קול ישראל". בתוכניות אלה דיברה אל הילדים, קראה להם סיפורים ושירים, קראה מכתבים שהילדים שלחו לתוכנית, והשיבה לשאלותיהם. שוחחתי עם נילי המאירי לראיון קצר, כדי לשמוע את סיפור חייה שלמעשה מהווה גם פרק היסטורי בתולדות הרדיו בארץ. היא נולדה בשנת 1939 בפתח תקוה ליצחק ושרה המאירי. אביה, יצחק המאירי (שווצקי) היה איש בית"ר, איש ציבור, עיתונאי, פעיל התנועה הרוויזיוניסטית וחבר הנהלות מוסדותיה, ושליח מדינת ישראל במדינות אמריקה הלטינית. אמה שרה היא בת למשפחת גוטשטיין. בילדותה עברה נילי עם משפחתה מפתח תקוה להתגורר בירושלים, ועד כיתה ג' למדה בבית ספר "למל" בירושלים. בהמשך עברה המשפחה לגור ברמת גן. נילי למדה בבית הספר עממי בעיר, ולאחר מכן עברה ללמוד בתיכון "אהל שם" ברמת גן. את שירותה הצבאי עשתה כקריינית בגלי צה"ל, עוד כשתחנה זו שכנה בבית הספר "המנחיל" שברמת-גן. במהלך תקופת שירותה בגלי צה"ל עברה התחנה במאי 1958 לבניין ברחוב יהודה הימית יפו ונילי זכתה לשדר גם מתחנת גלי צה"ל ביפו. על שירותה בגלי צה"ל מספרת נילי: "הגעתי לתחנה בסוף שנות ה-50, המפקד היה בנו צור, החלפתי למעשה את רבקה מיכאלי שפרשה מגלי צה"ל באותה שנה. בגלי צה"ל הייתי קריינית ומגישה, הגשתי תוכניות "כבקשתך", תוכנית לגדנ"ע ועוד.

מצטרפת ל"קול ישראל"

אל קול ישראל הגיעה נילי המאירי, בסוף שנות ה-50, ב-1959, ימים ספורים לאחר סיום שירותה בגלי צה"ל. בשנותיה הראשונות ב"קול ישראל" עבדה כקריינית ומגישה של תוכניות שונות. בין השאר הגישה ב-1960 את התוכנית "שירים עבריים כבקשתך", ששודרה בשעה 12:15 בצהריים. היא אף שימשה מידי פעם קריינית חדשות מחליפה. אי-שם בתחילת שנות ה-60 הצטרפה לצוות מחלקת הילדים והנוער ב"קול ישראל" ובנוסף הגישה מספר תוכניות גם למבוגרים בעיקר בתחום התיאטרון, ספרות ושירה. בין השאר, קראה סיפורי סופרים עבריים שהותאמו לשידור לעולים במסגרת התוכניות המיוחדות לעולים ששודרו אז ב"קול ישראל". בתחילת שנות ה-60 החלה נילי להגיש לסירוגין יחד עם אחרים את תוכנית הילדים והנוער "פינת הילד" ששודרה בשעות הערב בשעה 5 ולעיתים גם בשעה 6 בהמשך עברה התוכנית להיות משודרת בשעה 2:10 אחר-הצהריים. במחצית שנות ה-60 לערך שונה שמה של "פינת הילד" והיא נקראה "הַתָּכְנִית לָאֵם וְלַיֶּלֶד". בשנות ה-80 כשהושמעו תלונות על "קיפוח" האב, שונה שמה ל"לַבָּת, לַבֵּן, וּלְמִי שמִּתְעַנְיֵן". התוכנית פינת הילד ("לאם ולילד") הייתה ספינת הדגל של תוכניות הילדים והנוער ב"קול ישראל". בתוכנית שודרו סיפורים ממיטב יצירות הילדים העברית והמתורגמת. חלק מהסיפורים הוקראו כפי שהם ואחרים הומחזו לתסכיתים. מספרת נילי המאירי: "היינו היחידים בשטח והרגשנו אחריות הורית-חינוכית כלפי הילדים". התוכנית זכתה לפופולריות רבה, אלפי ילדים וגם הורים לא מעטים, היו רתוקים למקלט בשעת שידורה. המאזינים הצעירים גילו מעורבות פעילה בתוכנית ובתכניה, הם שלחו למערכת התוכנית, מכתבים וגלויות, הגיבו לתוכניות, העירו הערות, לא פעם שיתפו את סיפוריהם האישיים וביקשו את עצת אנשי הצוות. מספרת נילי "אל אולפני מחלקת הילדים והנוער בקול ישראל הגיעו שקי דואר מלאים במאות גלויות ומכתבים. אנחנו הקפדנו לקרוא כל גלויה ומכתב שהילדים שלחו לנו והשתדלנו להשיב לכל ילד וילד".

שיר הפתיחה בביצוע נילי המאירי

רבים מבין מאזיני התוכנית לא ישכחו מן הסתם, את אות הפתיחה לתוכנית "פינת הילד" ("לאם ולילד") שנכתב על-ידי לאה נאור, הולחן על-ידי משה וילנסקי והושר על-ידי אריק איינשטין. ואלה מילותיו של אות הפתיחה: "הקשיבו הקשיבו קִרְבוּ עכשיו לרדיו, לְךָ בכפר וְלָךְ בעיר נספר סיפור נשיר, הֵאַסְפוּ, בּוֹאוּ כֻּלכם הפינה היא שלכם". בהמשך שונה אות הפתיחה לתוכנית מספר פעמים. אחד משירי אות הפתיחה לתוכנית "לאם ולילד" בוצע על-ידי נילי המאירי בקולה הנעים (מילים לאה נאור לחן יוחנן זראי). אני מניח שגם שיר אות פתיחה זה יציף רבים בזיכרונות נוסטלגיה ואלה מילותיו: "זו השעה שלנו אז שבו לכם סביב, שלום גם לך וגם לך לכל מי שמקשיב. אנחנו שוב ביחד נחמד לומר שלום. ומה שלומכם? ואיך בכלל ומה עושים היום? כולנו מוכנים וגם קצת סקרנים. זה טוב מאד, אחת ושתיים -מ ת ח י ל י ם". בין הקריינים והמגישים של תוכניות הילדים, בשנות ה-80-60, מלבד המאירי, היו אסתר סופר, רעיה אדמוני, יצחק נוי, מוטי ברכאן, ועוד רבים וטובים.

משתתפת בתקליטי ילדים

הפופולריות של נילי המאירי בקרב הורים וילדים לא נעלמה מעיניהם ומאוזניהם של מפיקי חברות התקליטים, אלה גייסו את קולה הענוג ואת הפופולרית שצברה בקרב ילדים והורים רבים, והוציאו שורה של תקליטים לילדים בהם מספרת נילי המאירי סיפורים לצד שירים. ב-1964 יצא לאור תקליט בשם "נילי המאירי מספרת" ובו ארבעה סיפורים של: מרים ילין שטקליס, אלכסנדר חריס, מכס נורדאו ופניה ברגנשטיין. בשנת 1967 הוציאה חברת CBS שני תקליטים עם סיפורים ושירים לגילאי 4 - 8 בקריינותה של המאירי.

ממייסדי תחנת "כאן ישראל" בניו-יורק

בשנת 1966 נסעה נילי לארצות והייתה בין מייסדי תחנת רדיו העברית "כאן ישראל", בניו-יורק (wevd). תחנת רדיו זו החלה לשדר ב-1966 ונועדה להדק הקשר בין ציבור הסטודנטים הישראלים בניו-יורק וארצות הברית בכלל לבין המתרחש בארץ. בתוכנית שודרו ראיונות וחומר רקע ישראלי בצדם של שירים ופזמונים ישראלים חדשים. נילי מספרת לי כי במסגרת התחנה רואיינו בין השאר, אישי ציבור ישראלים ובהם יצחק רבין שהיה אז שגריר ישראל בארצות הברית ואישים נוספים . בין השאר שודרה בתחנה בניו-יורק תוכנית "נדבר עברית" בעריכת ראובן בן-סבר שליח המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית בהשתתפות נילי המאירי. ב-1969 סיימה נילי המאירי את תפקידה כעורכת ומגישת תוכניות בתחנת "כאן ישראל" בניו-יורק ובמקומה מונו חיים קינן ונילי ינאי. בשהותה בארצות הברית למדה נילי הפקה ובימוי בטלוויזיה. לדבריה הוצע לה להצטרף לטלוויזיה הישראלית בראשיתה, אולם הדבר לא הסתייע. לאחר שהות של כשלוש שנים בארצות הברית, בסוף בקיץ 1969 שבה נילי המאירי ארצה וחזרה למחלקת הילדים והנוער בקול ישראל. בנוסף להגשת התוכנית "לאם ולילד" ותוכניות ופינות ילדים ונוער נוספות ביימה ועיבדה לשידור תסכיתי רדיו וסיפורים שונים ששודרו במסגרת תוכניות הילדים והנוער בקול ישראל וזכו לפופולריות רבה. ב-1978 ביימה נילי את התסכית "מסיפורי החתול הג'ינג'י" - מאת מרסל אימה, תרגום ועיבוד דניאל אתגר, בהגשת השחקן אברהם בן יוסף (אבא של איש הטבע ספי בן יוסף). התסכית עוסק ב"ג'ינג'י" חתול צרפתי בשם אלפונס ובתעלוליו המשותפים עם שתי ילדות שובבות דלפין ומרינט בחווה שבה הם גרים. ודאי רבים ממאזיני התסכית זוכרים את שיר הפתיחה שלו שבוצע על-ידי אברהם פרירה ונילי המאירי: "החתול הג'ינג'י יושב בפינה מסתכל בחדר מביט בפינה ואולי לא תמיד אומר רק אמת אבל הוא אוהב את דלפין ומרינט. ג'ינג'י שלנו חתול מבין יודע הכל ואינו מלשין". ב-סוף שנות ה-70 ערכה וקראה נילי את הסיפור "לא לגרש את נני" מאת נורית זרחי. הסיפור מספר על שתי ילדות שהוריהן התגרשו והאם מנסה לבנות את חייה עם איש חדש. נני הוא שם הכלבה האהובה על האחות דורי, את הסיפור קראה נילי בשישה פרקים. בעקבות שידור הסיפור התקבלו במערכת מכתבים רבים מילדים והוריהם המספרים על בדידות, תסכול וחוסר אונים של הורים וילדים במשפחות שנהרסו. נילי עורכת המשדר הקליטה ילדים על הסיפור ועל נושא הגירושים ובתוכנית נערך דיון בנושא פירוד במשפחה ונשמעו קטעים מן הסיפור.

מנהלת מחלקת הילדים והנוער

נילי למדה לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1984 מונתה נילי המאירי למנהלת מחלקת הילדים והנוער של "קול ישראל" במקומה של מרים הרמן שניהלה את מחלקת הילדים והנוער מאז שנות ה-50. נילי כיהנה בתפקיד זה כ-10 שנים עד 1994 לערך. לאחר מכן עברה לערוך את התוכנית אקדמיה באלף ברשת א'. ב-2002 פרשה מרשות השידור לגמלאות. נילי מספרת לי, כי גם כיום יש אנשים שהיא נפגשת איתם באקראי ומזהים תוך שיחה את קולה, ואומרים לה משהו בנוסח" גדלנו עלייך". נילי: "זה בהחלט מחמיא ונעים לשמוע שזוכרים אותך". נילי נשואה, יש לה שלושה ילדים ונכדים. שנים לא מעטות התגוררה בירושלים ולפני מספר שנים עברה להתגורר בתל אביב. היא מתנדבת במחלקת הרווחה של עיריית תל אביב, משוחחת עם אוכלוסייה מבוגרת, שומעת את בעיותיהם ומנסה לסייע להם. כמו-כן הקליטה ספרים בספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראיה.

אסון כבד מלווה סיפור חייה

לא רבים יודעים כי את סיפור חייה של נילי המאירי מלווה מאז נעוריה אסון משפחתי כבד. אביה האהוב והמוערך, העיתונאי יצחק המאירי היה בין 58 הנספים במטוס אל-אל שהופל על-ידי מטוסי קרב בולגריים ב-27 ביולי 1955. נילי הייתה אז בת 16 לערך תלמידת תיכון. המטוס מסוג לוקהיד קונסטליישן של "אל על" היה בטיסה אזרחית מלונדון דרך פריז ווינה לנמל התעופה לוד (כיום נמל תעופה בן-גוריון) יורט והופל מעל צפונה של העיר פטריץ' בבולגריה בשעות הבוקר. כל 58 נוסעי המטוס (51 נוסעים ו-7 אנשי הצוות) נספו ובניהם כאמור אביה של נילי המאירי. המטוס סטה ממסלולו (יתכן בשל תנאי מזג אויר קשים) וחדר בשוגג אל התחום האווירי של בולגריה. שני מטוסי קרב מסוג יאק 23 הוזנקו לעברו. אחד ממטוסי הקרב פתח באש על המטוס האזרחי וגרם להתפוצצותו. והוא התרסק על גבעה סמוך לגבול בולגריה ויוגוסלביה, ליד אחד מיובלי הנהר סטרומה, בשטח קשה לגישה. שרידי הגופות הובאו לישראל ונקברו ב-3 באוגוסט 1955 בקבר אחים בבית הקברות קריית שאול בהלוויה משותפת. הרב שלמה גורן חיבר עבורם נוסח מיוחד של תפילת אל מלא רחמים בו צוין: "שנהרגו בידי מרצחים ונפלו בידי בני עוולה". נילי המאירי מספרת כי אימה עמדה לצאת לחו"ל להפגש עם אביה יצחק המאירי שהיה באותן שנים בשליחות באמריקה הלטינית ודיווח לעיתון "חירות" על דיוני האו"ם ועל מסעותיו באמריקה, כאשר הגיעה מברק ובו הודיע כי יש שינוי בתוכנית - אני חוזר הביתה. "עד היום לא ידוע לנו מדוע שינה את תוכניותיו", מספרת בתו, נילי. "לאימי היה מאוד חשוב לדעת מדוע שינה פתע את תוכניותיו ועד יום מותה לא הפסיקה לחקור ולשאול לפשר תעלומה זו". נילי מספרת על אביה: "אבא היה איש מיוחד, משכיל, אהוד על כל מכריו והתחושה היא מאוד קשה כי לא נותר זכר לאבי. קשה להשלים עם הידיעה כי אין לו קבר". לנילי ולאחותה יעל פרפל, פסיכולוגית במקצועה, טענות קשות כנגד חברת אל-על ורשויות המדינה על יחס מזלזל כלפי משפחות הנספים באסון המטוס. ממשלת ישראל וחברת אל-על התנערו מחלקה ומאחריותה המוסרית כלפי הנוסעים והטילה את האחריות באופן בלעדי על ממשלת בולגריה. משפחות נספים באסון נותרו שבורות ויש שהגיעו אף עד פת לחם.