תהליך אוסלו, שהחל לפני 25 שנה, נכשל בבירור בהשגת דו-קיום בשלום בין הישראלים לפלשתינים. יותר מ-1,500 הההרוגים ועוד אלפי הפצועים הישראלים בתקופה זו מידי הטרור הפלשתיני, מעידים על כך. נוסחת שטחים-תמורת-ביטחון של
יצחק רבין לא עבדה. הרשות הפלשתינית (שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו) שולטת כעת בגדה המערבית ומקדמת שנאה לישראל באמצעות מערכת החינוך שלה ואמצעי התקשורת שבשליטתה. יתרה מזאת: חמאס, ארגון איסלאמי שמטרתו היא השמדתה של מדינת ישראל, שולט בעזה וממשיך במאבק המזוין נגד ישראל.
הסיכוי שתוכנית השלום האמריקנית של ממשל טראמפ תביא להקמת מדינה פלשתינית מאוחדת ושוחרת שלום, הוא אפסי. הפערים בעמדות, בעיקר בנושא הפליטים וירושלים, אינם ניתנים לגישור. כמו-כן, הרשות הפלשתינית הפגינה קשיים בבניית המדינה והפכה למעשה למדינה כושלת. היא לא הצליחה לעמוד במבחן המדינתי ההכרחי: שליטה בלעדית על השימוש בכוח. כתוצאה מכך איבדה הרש"פ את השליטה על חלק משטחה, רצועת עזה.
קשה לדמיין את הרשות הפלשתינית מצליחה להתקיים ללא הסיוע הבינלאומי של מיליארדי דולרים שמוזרם אליה. הרשות הפלשתינית משקפת את השבר החברתי והפוליטי העמוק של רבות ממדינות ערב, המעמיד בסימן שאלה את יכולתן לקיים מדינות מודרניות. לבסוף, לשני הצדדים בסכסוך אתני-דתי זה יש עדיין מספיק אנרגיות כדי להילחם על הדברים החשובים להם.
לאחר 25 שנים נותרנו עם שתי תנועות פלשתיניות לאומיות, האחת מסורתית והשנייה איסלאמית. הן שולטות בשטחים אשר מהווים בסיסים לטרור נגד ישראל. הטרור הפלשתיני נבלם ברובו, ופעולות ישראליות נמרצות יותר היו יכולות להגביל עוד יותר את נזקיו.
יכולתם של הפלשתינים לגבות מחיר פוליטי כבד גם היא מוגבלת, במיוחד כשישראל נהנית מתמיכה דיפלומטית אמריקנית. ניתן להתעלם מפניותיהם של הפלשתינים לפורומים בינלאומיים חסרי השפעה. באופן דומה, מסע החרם של ארגוני ה-BDS נכשל ברובו, אם כי חלק מהשלכותיו ארוכות הטווח צריכות להדאיג אותנו.
רוב מדינות העולם מנהלות את יחסיהן עם ישראל תוך תשומת לב מועטה לנושא הפלשתיני. יתרה מכך: ההכרה בחוסר הבשלות של הפלשתינים לנהל מדינה חלחלה אט-אט לקהילה הבינלאומית. לכן, התפתחה אדישות בינלאומית רבה יותר לעניין הפלשתיני, אפילו בקרב מדינות ערב. משברים רבים במזרח התיכון ובאזורים אחרים מושכים תשומת לב רבה יותר. החלטותיו של ממשל טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל ולקצץ בסיוע לאונרא ולרשות הפלשתינית, משקפים גם הם את הירידה בקסמו של העניין הפלשתיני בזירה הבינלאומית.
ישראל משגשגת למרות הסכסוך הארוך עם הפלשתינים. האסטרטגיה הזהירה של ניהול הסכסוך (ולאו-דווקא פתרונו) בשנים האחרונות מצליחה לצמצם את הנזק של העוינות הפלשתינית בחו"ל ובבית. ישראל מטפחת את יחסיה עם בעלת בריתה העיקרית, ארה"ב, וגם קשרה שותפויות אסטרטגיות עם מדינות חשובות. נכונותה של ישראל לעשות ויתורים משרתת את הצורך בשמירת הלכידות החברתית מבית ובצבירת נקודות זכות אצל ידידינו בחו"ל. המהומה המתמשכת במזרח התיכון והתנהגותה של אירן מצדיקות, לפחות בעיני הישראלים, התנגדות לוויתורים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.
תהליך אוסלו הסתכם בחלוקתה של ארץ ישראל, כיוון שיצר מצב שבו יותר מ-95% מהפלשתינים בגדה המערבית וכל הפלשתינים ברצועת עזה חיים תחת שלטון פלשתיני. אמנם, התהליך נכשל בהשגת שלום וביטחון לישראל, אך הוא שחרר אותה במקצת מהנטל הפלשתיני. הנוכחות הצבאית הישראלית המצומצמת בגדה המערבית עוסקת באופן שולי ברווחת הפלשתינים; מטרתה העיקרית היא שמירת ביטחונם של הישראלים. ישראל אינה אחראית עוד על הפלשתינים. הם צריכים לדאוג לעצמם. ה"כיבוש" הסתיים למעשה. כל אחד שיבקר ברמאללה, עם בתי הקפה ומרכזי הקניות שלה, יוכל להיווכח בכך.
רוב הישראלים תמכו בעמדה הציונית המסורתית שצידדה בחלוקת הארץ, המסגרת המושגית להסכמי אוסלו, גם אם להרבה מהם היו הסתייגויות מבחירת
יאסר ערפאת כשותף. הישראלים תמכו גם בנסיגה מעזה ובהקמת גדר ההפרדה שסימן את רצונם להתנתק משטחים שמאוכלסים בצפיפות בערבים.
החברה הישראלית שילמה ביוקר על הניסוי של אוסלו, אך היא יכולה לומר בכנות: ניסינו לעשות שלום עם הפלשתינים. תחושה זו היא תנאי הכרחי להתייחסות למלחמה הבאה כאל "מלחמת אין-ברירה". לגישה זו, הרווחת מאז תחילתו של מסע הטרור הפלשתיני בשנת 2000, יש תפקיד מרכזי בחיזוק החוסן הנפשי הרב של הישראלים, ביכולתם להתמודד עם סכסוך ממושך, ובאי-נכונותם לעשות ויתורים מסוכנים.
