עולם השקר

תראו באיזו סתירה מוזרה אנחנו חיים. מצד אחד, כל מה שאנחנו רוצים לדעת מצוי במרחק של כמה סנטימטרים מקצות אצבעותינו, בכל מקום ובכל זמן. זה קורה לכולנו: יש ויכוח על איזשהו פרט, ומיד מגגלים ומוצאים את התשובה. מצד שני, הפצת השקרים היא חסרת תקדים – בדיוק באמצעות אותם כלים. מנהיגים, פקידים וסתם עמך משקרים על עובדות, נתונים, אירועים, מסמכים. למה זה מוזר? כי הצד הראשון היה אמור למנוע את הצד השני. חז"ל קבעו, שאדם אינו משקר במה שעתיד להתגלות. סר האמפרי אמר זאת בצורה צינית אופיינית: "אמת היא כל דבר שלא ניתן להוכיח שהוא שקר". אני לא אספר לכם שאני יודע צרפתית, משום שתוכלו לגלות תוך עשר שניות שזהו שקר. אבל בדורנו, למרות שהעובדות והאמת גלויות לכל וכאמור ניתנות לבדיקה כמעט במהירות האור, מיליונים משקרים ומשקרים ומשקרים, לעיתים קרובות בזדון ומתוך מטרה ברורה להשיג משהו בעזרת אותם שקרים. התשובה לכך מצויה בידי המשתמש. סכין יכול לשמש לחיתוך מזון וגם לחיתוך פנים של בת-זוג. אקדח הוא כלי להגנה עצמית כשם שהוא כלי לרצח. והאינטרנט הוא מכשיר נפלא לחיבור בין בני אדם, לצבירת ידע ולביצוע פעולות סובבות עולם – כמו גם מכשיר מושלם לזריעת שנאה, לשתילת כזבים וליצירת יריבויות ומתחים בכל קצווי תבל. החובה מוטלת עלינו: לבור את המוץ מהתבן, להוקיע את השקרנים ולדבוק באמת ורק באמת.

הבעיה מתחילה בזה, שאין באמת מחיר לשקר – במובן זה שאפשר להפיץ אותו בחינם וגם במובן זה אין שום עונש על כך. החוק, אצלנו ואצל זולתנו, בדרך כלל אינו אוסר לשקר אלא אוסר לקבל דבר במרמה – דהיינו להשיג משהו מוחשי באמצעות אותו שקר. השקר כמות שהוא נותר לרוב במישור המוסרי, במישור של היחסים הבין-אישיים – ולמרבה הצער, זה לא מספיק כדי לשרש אותו. יש מקרים בהם השקר עצמו הוא עבירה, אלא איש אינו אוכף את החוק במקרים הללו. עדות שקר היא עבירה שהעונש עליה הוא שבע שנות מאסר, ואם הדבר היה כנגד תמורה – תשע שנים. העונש על בידוי ראיות הוא חמש שנות מאסר. מסירת ידיעה כוזבת למשטרה נושאת בצידה עונש של שלוש או חמש שנות מאסר. אבל מתי לאחרונה ראיתם שמישהו עומד לדין על העבירות הללו? מתי לאחרונה ראיתם שבית משפט מורה להעביר לפרקליטות פסק דין בו נקבע שעד שיקר במזיד ובצורה בוטה? מתי לאחרונה ראיתם שמתלונן/ת שווא על עבירת מין הועמדו לדין? אחסוך לכם את המאמץ: לא ראיתם, כי זה לא קרה. הדברים מגיעים לשיאם בבית המשפט העליון, שלמעשה נותן פרס על שקרים. הכיצד? ובכן, בשנים האחרונות נוהגים השופטים בערעורים פליליים להציע למורשע עסקה: תוותר על הערעור על ההרשעה ונקל בעונשך, כי נראה בזה סוג של נטילת אחריות. עכשיו, בלשון הגמרא, ממה נפשך: אם הנאשם באמת מודה כעת, אחרי שכפר וניהל משפט, מדוע מגיע לו פרס על השקרים שלו במחוזי? ואם הוא לא באמת מודה כעת, הרי שהוא משקר לעליון בשביל לקבל הקלה בעונש – אז בטח שלא מגיע לו פרס. לא הצלחתי למצוא תשובה לכך, פרט לחיסכון בזמן – שהוא דבר חשוב, אך ודאי שאינו מצדיק עידוד לשקר ובוודאי שלא בערכאה השיפוטית העליונה.

יש מקרים בהם אנחנו מאמינים ביתר קלות למה שאומרים לנו. אנחנו יוצאים מתוך הנחה שמנהיגים לא תמיד אומרים את האמת, ולעיתים אפילו משקרים, אבל שהם לכל הפחות ידייקו בעובדות ובמספרים שניתן לבדוק. אנחנו יוצאים מתוך הנחה שפקידים בכירים, ודאי ברשויות החקירה והאכיפה, יאמרו ככלל את האמת ואולי קצת יסטו ממנה במקום בו האינטרס הציבורי מחייב זאת. אנחנו יוצאים מתוך הנחה שחוקרים באקדמיה מבררים את הפרטים לכל צידיהם ומפרסמים רק את מה שלמיטב הכרתם הוא האמת. למרבה הצער, ברבים מן המקרים הללו אין בסיס לאמון שלנו. בבית הלבן יושב אדם שמפזר כזבים בקצב של עשרה ביום, כולל בנתונים מספריים חד-משמעיים. בראש המשטרה והפרקליטות שלנו עומדים אנשים שמשחקים עם האמת – כולל זו האמפירית – כחומר ביד היוצר. האקדמיה עמוסה בדוקטורים ופרופסורים המכפיפים את העובדות לדעות. עורכי דין מכזבים לבית המשפט ומטעים את התקשורת. כאן מתגלה במלוא חומרתה העובדה שלשקר אולי אין מכנסיים משום שאין לו רגליים – אבל לבטח אין לו ארנק משום שאין לו כיסים. פוליטיקאים בכל העולם פורחים בזכות שקריהם, פקידים בכירים נהנים מחסינות דווקא בשל מעמדם שאמור היה לדרוש מהם הרבה יותר, אקדמאים מנופפים בחופש הביטוי ובחופש האקדמי ככסות לשקריהם ואין פוצה פה ומצפצף.

אין לזלזל בכוחם של שקרים הנאמרים שוב ושוב. בסופו של דבר, הם מחלחלים. ויליאם שיירר, שהיה עיתונאי אמריקני בברלין בשנות ה-30 של המאה הקודמת וכתב את הספר הקלאסי "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", מספר כיצד השפיעה עליו התעמולה הנאצית. ומי שהדברים יישמעו לו אקטואליים עד להחריד בדעת הקהל האמריקנית בעידן טראמפ – אינו רחוק מדי מן המציאות: "אני עצמי עתיד הייתי להיווכח כמה בקלות אתה עלול להיתפס לעיתונות ורדיו כזבניים במדינה טוטליטרית. הגם, שלא כמו רוב הגרמנים, הייתה לי גישה יומיומית אל עיתונים זרים, בייחוד אלה של לונדון, פריז וציריך, שהגיעו יום אחד לאחר ההופעה, ואף שהאזנתי כסדר ל-BBC ולשידורים זרים אחרים, חייבה אותי עבודתי לבלות שעות רבות במשך היום בסריקת העיתונות הגרמנית, לבדוק את הרדיו הגרמני, לשוחח עם פקידים נאצים וללכת לאסיפות המפלגה. "מפתיע ולעיתים מרגיז הדבר להיווכח, שעם כל ההזדמנויות שהיו לי לדעת את העובדות ועל אף אי-האמון שאתה רוחש לדברים הנודעים לך מחוגים נאציים, האזנה קבועה במשך שנים לשקרים וסילופים מטביעה רושם מסוים על נפשך ולעיתים קרובות מוליכה אותך שולל. שום איש, שלא חי בארץ טוטליטרית, לא יוכל לתפוס כמה קשה להתחמק מן התוצאות המחרידות של תעמולה מחושבת ובלתי פוסקת של המשטר. "לעיתים קרובות הייתי נתקל בבית או במשרד גרמני או לפעמים בשיחה מקרית עם זר במסעדה, בבית בירה, בקפה, בהכרזות צרות אופק מפי אנשים שלכאורה הם נבונים ומשכילים. היה ברור, כי הם חוזרים על איזה דבר הבל, ששמעו ברדיו או קראו בעיתונים. לפעמים היה מתעורר בך רצון לומר להם זאת, אך במקרים כאלה הייתי נתקל במבט של תמיהה כזה, בשתיקה של זעזוע כזאת, משל חיללת את הקודש, עד שהבינות שאין טעם אף לנסות ליצור מגע עם נפש שנסתלפה ואשר בשבילה עובדות החיים נעשו מה שהיטלר וגבלס, עם כל הזלזול הציני שהללו זלזלו בהם, סיפרו להם".

איך יודעים שישראלי משקר? – שאל והשיב דודו טופז: כשהוא אומר "אני אגיד לך את האמת". כמו כל דבר, גם בנוגע לאמת אין ללכת לקיצוניות. אם נחזור למקורותינו, ההלכה קובעת שמצוה לשנות מפני השלום: לא לשקר, אבל גם לא להגיד את כל האמת – שכן ערך השלום גבוה יותר. אם בני אדם היו אומרים זה לזה רק את כל מה שהם באמת חושבים, לא היינו יכולים להתקיים יחדיו יותר מיממה. ואם מדינות יגידו זו לזו רק את כל מה שהן באמת חושבות, יש לעולם סיכוי מצוין להיחרב בתוך כמה שעות. חוץ מזה, כדאי להיזהר ממי שמטיף לאמת בהתלהבות יתר ואולי בהתלהבות יתרה. נראה אם תצליחו לנחש מי אמר את המשפטים הבאים: "הבה נתחיל בכך שנחייב את עצמנו לאמת, לראות אותה כמות שהיא, לומר אותה כמות שהיא, למצוא את האמת, לומר את האמת ולחיות את האמת". לא, זה לא היה הרמב"ם, ג'ורג' וושינגטון או וינסטון צ'רצ'יל. זה היה הנשיא הכי שקרן בתולדות ארה"ב (עד דונלד טראמפ), מי ששילם בנשיאותו על שקריו: ריצ'רד ניקסון. כך שאפשר לדבר גבוהה-גבוהה על האמת – ולשקר אפילו בזה.

הנחלת האמת צריכה להתחיל מהבית וכמעט מגיל אפס. הבסיס הוא שהאמת היא ערך בפני עצמו, ולא רק דרך להשיג יעדים. ההימנעות מהשקר היא לא רק בשל החשש מן העונש, אלא מתוך סלידה ממנו עצמו – ובלשון היהדות: לא יראת עונש אלא יראת חטא. אמירת אמת מונעת חלק ניכר מהכשלים והעבירות, משום שאם איננו משקרים על מעשינו – ממילא נעשה את מה שנוכל להגיד עליו את האמת. כהורים, בני משפחה ומחנכים עלינו לקבוע לעצמנו כלל: שקר של פעוט איננו משהו משעשע שמספרים אותו הלאה. זאת אומרת, הוא בהחלט יכול להיות משעשע ובהחלט אפשר לספר אותו הלאה – אבל לפעוט עצמו צריך להסביר שעליו לומר את האמת. וכך זה צריך להימשך כחוט השני לאורך כל החיים, בכל מקום ובכל זמן. ברור שלא תמיד נעמוד בזה, אבל רוב בני האדם אומרים את האמת רוב הזמן. כך נוכל לדרוש את אותה התנהגות מנבחרינו ופקידינו, וכך נפנים שעלינו לבוא איתם חשבון אם לא יעמדו בקנה המידה הזה.