שיח' מונס במקום תל אביב במפת סוויסאייר

העיר תל אביב שמספר תושביה היהודים הוא כ-450,000 נמחקה ממפת סוויסאייר ובמקומה סומן במפת חברת התעופה הכפר הערבי שיח' מונס שמספר תושביו - רובם מהגרים מצרים - היה 2,160 ב-1948 לפני שתושביו נטשו וברחו. עיר חיה ותוססת הוחלפה בכפר שאיננו קיים כבר 70 שנה. מעניין מי בצע את ההחלפה. שיח' מונס נוסדה על-פי "אתר הנכבה" במאה ה-18. כלומר, הכפר הוקם בתקופה העות'מאנית (1516 - 1918). ב-1831 כבש בנו של מוחמד עלי, שליט מצרים, איברהים פשה את הארץ מידי הכובשים העות'מאנים ואז הובאו לארץ על-ידי איברהים פשה פלאחים מצריים שהתיישבו במקומות שונים בארץ וגם בשיח' מונס. ב-1879 היו בכפר על-פי סקר של "קרן המחקר הבריטית", 315 תושבים. בין 1879 ל-1922, כלומר במשך 43 שנים, גדל מספר תושבי הכפר ב-349 תושבים. לאור אחוז תמותת התינוקות ותוחלת החיים הנמוכה שהיו תוצאה של המצב הכלכלי והתברואתי זהו גידול סביר. בתקופת המנדט, לעומת זאת, גדל הכפר בממדים שריבוי טבעי אינו יכול להסבירם: 1922 - 664 תושבים 1931 - 1,154 תושבים 1945 - 1,930 תושבים 1948 - 2,160 תושבים לעומת זאת: בין 1922 ל-1931, תוך 9 שנים בלבד גדל מספר התושבים ב-490 תושבים. בין 1931 - 1945, תוך 14 שנים בלבד גדלה אוכלוסיית הכפר ב-776 תושבים. בין 1945 - 1948, תוך 3 שנים בלבד גדל מספר תושבי הכפר ב-230 תושבים. בין 1879 - 1948, 69 שנים בלבד גדלה אוכלוסיית שיח' מונס ב-1,845 תושבים. זהו גידול אוכלוסין העולה בשיעורו בהרבה על גידול האוכלוסין במצרים שבה הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם הערבי. פרופ' משה ברוור, מהחוג לגאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב, שהוא גיאוגרף בעל שם עולמי, פירסם מאמר בשם "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל". הוא התבסס במחקרו על סקר של כפרים ערביים, שהוא השתתף בהכנתו, של ממשלת המנדט, שכלל ראיונות שנערכו עם מוכתרי הכפרים בתקופת המנדט. מאחר שרוב הכפרים הערביים במישור החוף חרבו במלחמת העצמאות, בוצע מחקר נוסף בין השנים 1968 - 1978 בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. המחקר עוסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה לבנון ועבר הירדן לארץ ישראל המנדטורית. אחד מנושאי מחקרו הייתה ההגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. למישור החוף הגיעו גם מהגרים מארצות נוספות, אך מאמר זה מתרכז בהגירה המצרית. על-פי מחקר זה החלה הגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917 - 1918 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-40, כלומר תקופת מלחה"ע השנייה. יעקב שמעוני העריך שהצבא הבריטי הביא כ-30,000 פועלים. הפועלים המצרים עבדו בשירות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה ממצרים הושפעה במידה רבה מגידול ענף הפרדסנות היהודית שגדל פי 10 בשנות ה-1920 - 1930 והיה זקוק לכמות גדולה של ידיים עובדות. כמו-כן, מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים היו זקוקים לפועלים. הפועלים המצריים ניצלו את אפשרויות התעסוקה הנרחבות והשתקעו בארץ באזור החוף.