בלפור חקק כותב שירה על "שירה"

הקדמה

בספרו של בלפור חקק "רשות לתיקון עולם" (2016) נכלל מחזור שירים "תיקון יוצרים" על סופרים ומשוררים שונים (ברנר, טשרניחובסקי, דויד שחר ועוד). בתוך מחזור זה נכלל השיר "שירה" המוקדש לש"י עגנון. השיר כביכול מתאר את מותו של הסופר, אך למעשה נוגע בבירור באחת מיצירותיו שפורסמה כרומן לאחר מותו: "שירה". השיר סקרן אותי מאוד, ואני רוצה להעלות דברים להבנת השיר. כך מופיע השיר בספר השירים: שׁירה/בלפור חקק מוקדש לש"י עגנון מוֹתוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר הִדְלִיק אֶת הָאוֹר בַּחֶדֶר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. וְהָיָה אָז גּוּפוֹ אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. גָּסְסָה נִשְׁמָתוֹ יוֹמַיִם עַל זְמָן שָׁאוּל. כְּשֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל עַגְנוֹן בְּרַעַד הוּא הָיָה מֻקָּף בַּעֲנַן אוֹתִיּוֹת מוּנָח בְּמִטָּה מוּצַעַת נֵר דָּלוּק, שֻׁלְחָן וְכִסֵּא. וְהָיוּ מַלְאָכִים עוֹטְפִים אוֹתוֹ אַפִּרְיוֹן מִתְנַשֵּׂא וְהָיוּ מַלְאֲכֵי שָׁרֵת עוֹטְפִים אוֹתוֹ בִּבְרִית וְאָמְרוּ לוֹ שִׁירָה: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ אוֹהֲבֵי הָעִבְרִית. שָׁכַב הסּוֹפֵר עַל מִטָּה פּוֹרַחַת אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם, אֶל שַׁעַר הַזָּהָב וּבָאָה שִׁ י רָ ה מִתּוֹךְ סִפְרוֹ אֲשֶׁר כָּתַב בָּאָה מִבֵּית הַמְּצֹרָעִים וְנָשְׁקָה לַסּוֹפֵר עַל שְתֵּי שְׂפָתָיו. גּוּפוֹ הַמֵּת בִּשְׁתִיקָה נֶאֱנָח: נְשִׁיקָה כִּנְשִׁיקָתֵךְ לֹא בִּמְהֵרָה תִּשָּׁכַח. מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016

על השיר

כבר בפתח השיר המשורר משבץ שמות ספרים אחרים של ש"י עגנון: מוֹתוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר הִדְלִיק אֶת הָאוֹר בַּחֶדֶר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. וְהָיָה אָז גּוּפוֹ אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. גָּסְסָה נִשְׁמָתוֹ יוֹמַיִם עַל זְמָן שָׁאוּל. יפה הוא שיבוץ סיפרי עגנון בשיר. כמו על כפות המנעול כמו אורח נטה ללון המשתלבים יפה בשני היבטים: הן בתוכן והן כמחווה לעגנון המופיעה כבר בפתיחת השיר. מבחינת השיבוץ המקראי שיר השירים פרק ה: ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. מירמיהו יד פסוק 8: ח מִקְוֵה, יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ, בְּעֵת צָרָה--לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ, וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. אשר לביטוי "זמן שאול" שבגללו בעצם לקחתי את השיר לעיון - הביטוי "זמן שאול" הוא ביטוי בנאלי, שחוק, נדוש, כמו למשל "עלה נדף ברוח" או המילים "מכונף", "תחרה" "אדווה", ואנו משתדלים לא להשתמש בהם בשירים משום שדשו בהם כל כך עד שהבאיש ריחם. אך תלוי איך ומתי. כלומר, בהסתייגות מסוימת: אם הקלישאה משתלבת יפה בסביבתה השירית ומתאחה או מקבלת ממד חדש או מובן מסוים בסביבתה השירית, הרי זה כמו מנוע ישן של מכונית שעבר אוברול ועתה הוא מחודש. לכן הביטוי "זמן שאול", בשיר של בלפור, הוא בבחינת המנוע המחודש. היינו; אין המשפט מופיע כקלישאה, אלא בעל משמעות מותאמת לסיטואציה המתוארת בשיר בצורה יפה. אסביר: "זמן שאול" לא עומד כאן בשיר בפני עצמו כקלישאה, למשל, אלא הוא מתקשר לפסוק הבא לפניו ומתקשר גם לפסוקי הדמיון המודרך, העולים בסיום קריאתו בעיניי הקורא: גָּסְסָה נִשְׁמָתוֹ יוֹמַיִם עַל זְמָן שָׁאוּל. הוא לא מת מיד! הוא גם לא גסס בגופו (עיוותים וכו) שמתו כאילו המשיכה את חיותה על זמן שאול. היא לא רצתה להיפרד מיוצרה (לא מהגוף) היא לא רצתה להיפרד מהסיפורים שכתובים בספרים שצוינו לעיל. זו כבר משמעות אחרת. היינו הביטוי הקלישאי הפך לחלק אינטגרלי בעל משמעות עמוקה בסביבתו השירית. וזה יפה! הקורא מנסה לחוש ולחשוב מה עבר עליו באותו זמן של גסיסה של טרם מוות. האם ראה את כתביו נגד עיניו, אולי את שירה? כפי שיצר אותה? היינו פתח למחשבות ודמיון.. אך המתחיל במצווה אומרים לו גמור! ואידך זיל גמור. כְּשֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל עַגְנוֹן בְּרַעַד הוּא הָיָה מֻקָּף בַּעֲנַן אוֹתִיּוֹת מוּנָח בְּמִטָּה מוּצַעַת נֵר דָּלוּק, שֻׁלְחָן וְכִסֵּא. וְהָיוּ מַלְאָכִים עוֹטְפִים אוֹתוֹ אַפִּרְיוֹן מִתְנַשֵּׂא וְהָיוּ מַלְאֲכֵי שָׁרֵת עוֹטְפִים אוֹתוֹ בִּבְרִית וְאָמְרוּ לוֹ שִׁירָה: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ אוֹהֲבֵי הָעִבְרִית. ההמשך הוא הדגשה על השפה העברית. נשמתו של עגנון לא יצאה בחלקות, אלא בחיל ורעד. במובן של יראה; (לא פחד לשמו) של עזיבה של היכל הקודש של הסיפורים והאותיות העבריות שיצרו אותה. כמו שבני ישראל הלכו במדבר אחרי עמוד האש בלילה ועמוד העשן ביום, כך הוא אפוף היה בענן של אותיות בדרכו לגן עדן. הינו, הוא לא הולך אחרי עמוד העשן, אלא בתוך עמוד העשן המורכב מאותיות עבריות שבהן כתב את ספריו. הבדל דק גם בין הרבים ההולכים כעדר אחר עמוד העשן, לבין היחיד, המיוחד, ההולך עם עמוד העשן המיוחד המורכב באותיות. המִטה, גם היא מוצעת, ישרה חלקה בלא רבב, כמו שירת חייו, קרי ספריו. והוא מונח עליה אפוף ענן אותיות, וכן נראה בחדר נר דלוק שולחן כיסא. מעין סמל לצניעות של הסתפקות במועט. הנר לפי הנהוג, הוא סימן לאבלות היינו הנמכת האור בחדר ולכן נר המפיץ אור קטן. כיסא אחד לאורח או מבקר אחד. כאילו אינני צריך את הכבוד הזה שכל עם ישראל יבוא אלי, די לי במבקר אחד ושולחן אחד (בהמשך נראה שהמבקרת תהיה שירה). (אגב רק לידיעה: עגנון היה כותב את כתביו בעמידה כשהוא עומד מול החלון ליד תיבה ( כמו כזו של בית כנסת וכותב. הוא לא היה כותב ליד שולחן). המלה אפריון שאולה מיוונית או מסורית המילה פוריון, וכאשר מדברים כאן על אהבתו לעברית אפשר היה לחשוב שמקומה לא צריך להיות בשיר. אלא מאי? המשורר עקבי בשיבוצים ודימויים תנ"כיים (ובתנ"ך נמצא לא אחת מילים שהגיעו ונכנסו אליו מהשפה הפרסית, למשל. גזבר, פתגם, ועוד). הוא משבץ את המלה משיר השירים שהוא שיר אהבה, ובכך רמז לאהבתו (ואהבת כולנו) את עגנון. שיר השירים פרק ג', פסוק ט: אַפִּרְיוֹן, עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--מֵעֲצֵי, הַלְּבָנוֹן. כאן המלאכים מלווים אותו. מלאכי שמים כמובן, מלאך לפי המקרא הוא גם שליח אך כאן מתכוון המשורר למלאכי שמים. המלאכים הם לפי הנראה אלו הראשיים הידועים לנו מהתנ"ך מיכאל, גבריאל ורפאל. המלאכים הטובים הבאים אל עגנון המת כמו כבוד מטעם שמיא. ומלאכי השרת, הם אותם מלאכים שבהיררכיית המלאכים הם הקרובים ביותר לבני אדם. אך בשיר הם באים כמשרתים הבאים לקחת את נשמתו לגן עדן. התפקידים מתחלקים בין המלאכים לבין מלאכי השרת. המלאכים עוטפים אותו באפריון (אפריון גם שימש לדברים טובים, לנשיאת מלכים נסיכים וכו. אך גם שימש לנשיאת גופות) מלאכי השרת עוטפים אותו בברית כאילו שהברית שנכרתה בין האלוהים לעמו היא מעין מעטפת קדושה שניתן לעטוף בה את המת הקדוש, וְאָמְרוּ לוֹ שִׁירָה: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ אוֹהֲבֵי הָעִבְרִית. זוהי כבר פואנטה הנמצאת כבר בגוף השיר וזה יפה. המילים מדברות בעד עצמן. העברית היא היהלום שבכתר. הלאה: שָׁכַב הסּוֹפֵר עַל מִטָּה פּוֹרַחַת אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם, אֶל שַׁעַר הַזָּהָב וּבָאָה שִׁ י רָ ה מִתּוֹךְ סִפְרוֹ אֲשֶׁר כָּתַב בָּאָה מִבֵּית הַמְּצֹרָעִים וְנָשְׁקָה לַסּוֹפֵר עַל שְתֵּי שְׂפָתָיו. גּוּפוֹ הַמֵּת בִּשְׁתִיקָה נֶאֱנָח: נְשִׁיקָה כִּנְשִׁיקָתֵךְ לֹא בִּמְהֵרָה תִּשָּׁכַח. בהמשך מתואר הסופר המת המונח על מיטתו אך בדומה לאליהו העולה בסערה השמימה מלכים ב ב יא וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם ואלישע עומד ואומר וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל כך גם בשיר: מיטתו כמו פורחת. כמו פרח שעלי כותרתו נפתחים ורואים את האבקנים המפיצים ריח טוב. כך עולה עגנון על מיטתו השמימה. הזהב - רמז לצבע הצהוב אדום של רכב האש של אליהו. ואז, רק אז, באה הדמות האהובה המיוחדת של שירה. גם היא בסוף ימיה שאושפזה בבית המצורעים. הרבס בה לבקרה ונושק על שפתיה, היא מנגבת את שפתיה ושפתיו והוא מחבקה וקורא לה: "שירה שירה". כאן היא כאילו יוצאת מהספר ובאה אל יוצרה הרוחני, אל עגנון המת, אותו היא לא יכולה להדביק בצרעת, והיא מודה לו כנציגת כל יצירותיו אשר כתב ואולי גם בשם כל עם ישראל ונושקת על שפתיו. וההקשר לשירה ממשיך. הוא שוכב עדיין על מיטתו וכאן אוקסימורון נהדר; שגופו המת נאנח, היינו כאילו נאנח. והאנחה היא של שביעות רצון. ובהמשך לשירה כאשר מנפרד אומר "בשר מבשרך לא במהרה ישכח" כאן הוא אומר "נשיקה כנשיקתך לא במהרה תשכח.

הערות צורניות

משך את תשומת לבי. גם הסגנון המזכיר מעט את סגנון כתיבתו התלמודי משהו של עגנון. היינו סגנון ספרות ההשכלה. אך זה לא מדויק, כי המשורר רומז יותר לסגנון המקראי כמו למשל השיבוצים, הרמזים התנכיים וגם בצורת הכתיבה למשל: "והיה אז" "והיו מלאכים", "ואמרו לו שירה", "ובאה שירה". היינו שימוש ב - וו ההיפוך, כמו שימושה בסגנון התנ"ך. בשיר ישנם דמויים יפים כמו למשל דמויים לספריו: "גופו כאורח נטה ללון", או הדימוי לכפות המנעול: דמוי בעל ערך משולש: גם בשיר, גם הספר של עגנון, וגם שיר השירים. ענן אותיות (איזה יופי!). מטה פורחת, אוקסימורון: גוף המת בשתיקה נאנח. השיר גם מתכבד בחרוז משוכלל (לא פשוט) כמו למשל מנעול שאול/רעד מוצעת/כסא מתנשא/ כתב שפתיו וכו. למה חרוז משוכלל? לומר רעד מוצעת זה חרוז איכותי יותר, חכם יותר, מאשר לכתוב רגליים ידיים /למשל. וחשוב לשים לב לעובדה זו מבחינת קישוטי השיר דימוי מתמשך: למשל שערי שמים ובתוכם אל השער המסוים המיוחד הוא שער הזהב (זה לא דמוי על דימוי שיכול להכביד על שיר, אלא דימוי הממשיך את קודמו וזה כבר שכלול שירי יפה). עוד משהו לתשומת לב לגבי שער הזהב: במשנה תורה לרמבם בספר עבודה, הלכות בית הבחירה בפרק ד נאמר: ד[ה] כל שער מהן--היה רוחבו עשר אמות, וגובהו עשרים אמה; והיו לו דלתות מחופות זהב--חוץ משער מזרחי שהיה נחושת דומה לזהב, ושער זה הוא הנקרא שער העליון, והוא שער ניקנור. כאן מדובר על השערים של בית המקדש שעל הר המוריה. כאשר יעקב היה בפניאל (בית אל) והקיץ בבוקר מחלומו אמר: בראשית פרק כוח, פסוק י"ז: וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. רש"י מפרש שהתכוון להר המוריה כמו העתיק את שער השמים מבית אל אל הר המוריה. כך יוצא ששער הזהב של המקדש יכול שיהיה גם שער שמימי הוא שער השמים שראה יעקב ומכאן אפשר להקיש לשיר לגבי שער הזהב שהמשורר מזכיר. סיכום: שיר זיכרון ומחווה מרגש לעגנון. ועם זאת שיר הלל לעברית. נכון, שירה הוא אחד מסיפוריו של עגנון (הקצר יחסית) שמשאיר חותם ורושם עז על הקורא. יפה הייתה הבחירה לבחור דווקא בשירה כמייצגת של כל ספריו של עגנון ולבוא ולהיפרד ממנו כל עוד נשמתו מרחפת בין הארץ לשמים. נשיקת המצורעת העגומה המסכנה לעגנון היא גם נשיקת יצחק קומר או בלק הכלב ועוד. כל הדמויות האומללות והמסכנות אך נאצלות הנפש בסיפוריו של עגנון. ובכך כיוון והצליח יפה המשורר שבחר דווקא בשירה. השיר רווי רגש ואהבה לסופר הדגול הוא מרבה גם בקישוטים צורניים יפים כפי שהראנו לעיל. שיר יפה מאוד לטעמי.