פחד אמיתי

לפני הנרקיסיזם, לפני האגו הענק – דונלד טראמפ הוא קודם כל בור. הדבר גלוי לכל מי שמקשיב לנאומיו וקורא את ציוציו: לשונו דלה, יש לו שגיאות כתיב מביכות, הוא לעולם אינו מצטט מישהו אחר, אף פעם לא מזכיר ספר שקרא. סטיב בנון, יועצו הקרוב ביותר, אמר עליו: "הוא מעולם לא הלך לכיתה. מעולם לא לקח את רשימת הקריאה. מעולם לא רשם רשימות. מעולם לא הלך להרצאה". מה שמראה בוב וודוורד, הוא שהבורות הזאת איננה רק במישור הרטורי ומעל פני השטח, אלא גם ובעיקר במישור המעשי וברמת הדיונים וקבלת ההחלטות. הנה כמה דוגמאות. בשנת 2010 אמר לטראמפ הפעיל הרפובליקני דייויד בוסי: "מעולם לא היה מועמד רפובליקני שאיננו בעד-חיים, ולמרבה הצער אתה בעד-בחירה" – מונחי יסוד המדברים על העמדות בנושא הפלות. טראמפ שאל: "מה זאת אומרת?" בוסי הסביר, וטראמפ נפנף אותו: "אפשר לסדר את זה. אני – איך קראת לזה? בעד-חיים. אני בעד-חיים, אני אומר לך". בנובמבר 2016 נפגש טראמפ עם גארי קוהן, העתיד לעמוד בראש מועצת היועצים הכלכליים שלו, ושאל במלוא הרצינות מדוע אי-אפשר פשוט להדפיס דולרים כדי לכסות את הגרעון בתקציב – שאלה שהתשובה עליה ידועה לכל תלמיד שנה א' בכלכלה, וגם למי שיש לו קצת שכל ישר: כי זה יוצר אינפלציה. בכמה מקרים אחרים שאל קוהן את טראמפ מהיכן הוא מביא את השקפותיו, ונענה: "פשוט יש לי. זה מה שאני חושב כבר 30 שנה". בשורה ארוכה של פגישות יצא טראמפ נגד מערכת הבריתות של ארה"ב, ושאל שוב ושוב מה יוצא לה מזה. לדעת טראמפ, בעלת ברית שאינה מתייצבת ב-100% לצידה של ארה"ב, איננה בעלת ברית אמיתית. השרים ג'ים מאטיס ורקס טילרסון, היועץ לביטחון לאומי הרברט מק'מאסטר ובכירים אחרים ניסו לשווא להסביר לו שהבריתות הללו מעניקות לארה"ב הגנה ושהן חיוניות לבטחונה. את טראמפ עניין רק דבר אחד: כמה זה עולה. בפגישות אחרות הוא דרש לכרות מחצבים באפגניסטן, ונדרש מאמץ רב כדי לשכנעו שהדבר בלתי אפשרי ובלתי כדאי.

כמו בנוגע לחוסר ההשכלה, גם הבוז של טראמפ לעובדות ולחוק אינו מפתיע את מי שעוקב אחרי דבריו – אך גם כאן התופעה הרבה יותר מסוכנת כאשר היא משפיעה על האופן בו נשיא ארה"ב מקבל החלטות. כך למשל היה בנושא לסכם הגרעין עם אירן. טילרסון טען שהאירנים אינם מפרים את ההסכם ולכן אין לארה"ב עילה לסגת ממנו, אבל טראמפ הגיב: "הם מפרים ואתה צריך לומר שההסכם הזה גמור ומחוסל", שלח את שר החוץ שלו לשקר עבורו. אחרי הרצח הגזעני בשרלוטסוויל ולאחר שגינה את "כל הצדדים", התעקש טראמפ שהוא צדק: "זה לא שלצד אחד יש מונופול על האלימות והבריונות. זה לא שרק קבוצה אחת אשמה". ואחרי שנלחץ לגנות את הימין הקיצוני, החליט טראמפ שהטעות האמיתית הייתה בנאום התיקון: "זו הייתה הטעות המזוינת הכי גדולה שעשיתי. לא עשיתי מלכתחילה שוב דבר פסול". בעת הדיונים על רפורמת המס הגדולה שלו, טען טראמפ ש-4 ואולי אף 5 טריליון דולר לא שולמו כמס חברות בארה"ב, לאחר שהן עברו למדינות בהן שיעור המס נמוך יותר. הנתונים של קוהן היו שונים: 2.6 טריליון דולר. קוהן ניסה להסביר לטראמפ את הפרטים הרבים וההשלכות העצומות של הרפורמה המתוכננת. טראמפ הגיב: "אני שם פס על זה". כאשר רצה טראמפ לבטל את הסכם נאפט"א עם קנדה ומקסיקו, הסביר לו מזכיר הסגל רוב פורטר שההסכם – שאושר בידי הקונגרס – אינו מאפשר לעשות זאת, אלא רק להודיע על 180 ימים של בחינת המשך החברות בו. "לא מעניין אותי. אני רוצה את זה על שולחני ביום שישי", הגיב טראמפ. זו גם הייתה תגובתו כאשר אמר לו פורטר שאינו יכול להטיל מכסים בצו נשיאותי: "טוב, אז נאבק על זה בבית המשפט. אבל לא אכפת לי. בואו נעשה את זה!" טראמפ בטוח שתפקידו המרכזי של שר המשפטים ג'ף סשנס הוא להגן עליו, במיוחד מפני החקירה בפרשה הרוסית. וודוורד מצטט עוד ועוד התבטאויות שלו המוכיחות זאת – ומובן שזוהי תפישה מעוותת ביותר של שלטון החוק במדינה דמוקרטית. לדעתו, סשנס היה צריך להתעלם מכללי ניגוד העניינים ולא לפסול את עצמו מטיפול בפרשה הרוסית ופשוט לומר: אני שר המשפטים ואני יכול לעשות מה שבא לי.

נדמה שלחטוף מטראמפ עלבונות והשפלות – זה חלק מדרישת התפקיד. כמעט כל מי שבסביבתו חוטף מנה, ולפעמים קשה להבין מדוע אנשים כה חזקים ומנוסים מנגבים את הרוק מעל פניהם וממשיכים הלאה. רודי ג'וליאני, שמגן ממש בגופו של טראמפ בפרשה הרוסית, חטף ממנו לאחר אחת מהופעותיו הטלוויזיוניות: "רודי, אתה תינוק! בכל ימי חיי לא ראיתי הגנה כל כך גרועה. הם הורידו לך את החיתול. אתה כמו תינוק שהיה צריך להחליף לו. מתי תתבגר? אתה חלש, רודי. איבדת את זה". לשר האוצר סטיב מנוחין אמר טראמפ, אחרי שגארי קוהן העלה הצעה להנפיק איגרות חוב ל-50 ו-100 שנה: "אתה עובד בשבילי שישה חודשים. למה לעזאזל מעולם לא דיברת אתי על זה? מדוע הוא הראשון שמעלה את זה?" אבל אחרי כמה חודשים הגיע תורו של קוהן, כאשר התכוון להתפטר בעקבות אירועי שרלוטסוויל: "כולם רוצים את התפקיד שלך. עשיתי טעות עצומה כאשר נתתי אותו לך". על מק'מאסטר יצאה חמתו של טראמפ בשל המלחמה בעירק: "אני לא יודע איך הם [העירקים] הצליחו לעבוד עליו, אבל הוא לא איש עסקים. הם [הגנרלים] לא מבינים את ניתוח העלות/תועלת. אני לא מאמין שנתתי לו לשכנע אותי לשלוח לשם עוד כוחות". על קודמו של מק'מאסטר, מייקל פלין, אמר טראמפ שהוא פיטר אותו משום שלא התאים לתפקיד – אליו מינה אותו שלושה שבועות קודם לכן. ובכלל, כאשר מישהו עוזב את טראמפ – הוא נעשה חסר ערך וטראמפ בכלל לא מכיר אותו. תראו מה אמר על בנון, אדריכל נצחונו: "לסטיב בנון לא היה כל קשר אלי ולנשיאותי. כאשר הוא פוטר, הוא לא רק איבד את עבודתו אלא גם יצא מדעתו. כעת, כאשר הוא לבדו, סטיב לומד שלנצח אינו דבר קל כמו שאני גרמתי לזה להיראות".

וושינגטון פוסט, העיתון בו עובד וודוורד, עוקב על בסיס יום-יומי אחרי אלפי ההטעיות, הכזבים והשקרים של טראמפ. מתוך זהירות, העיתון מגדיר כ"שקר" רק דברים שאומר/מצייץ טראמפ ואשר ברור שהוא מודע לכך שאינם אמת. גם אם ננקוט באותו קו מחמיר, ספרו של וודוורד מתאר מקרים בהם טראמפ שיקר במודע. ב-26.7.17 היה טראמפ אמור לקיים דיון בשאלת גיוסם של טרנסג'נדרים לצבא האמריקני. ראש הסגל דאז, ריינוס פריבוס, הסביר לו באותו בוקר מהן ארבע האפשרויות שעל הפרק וטראמפ הגיב: "אני ארד [מהמעון לחדר הסגלגל] בשעה 10. תבואו אלי ונפתור את זה". אבל בשעה 8:55 צייץ טראמפ שלאחר התייעצות עם הגנרלים, החליט להפסיק לגייס טרנסג'נדרים. הוא גם הורה לדוברת הבית הלבן, שרה האקבי-סנדרס, להודיע שההחלטה התקבלה לאחר שהתייעץ עם צוות המועצה לביטחון לאומי. ב-23.2.18 הגיע ראש ממשלת אוסטרליה דאז, מלקולם טרנבול, לביקור בבית הלבן. שמונה חודשים קודם לכן הבטיח לו טראמפ שלא להטיל מכס על פלדה אוסטרלית. קוהן נכנס לטראמפ והזכיר לו את התחייבותו. "אני לא זוכר", אמר טראמפ. קוהן החל לשחזר את השיחה עם טרנבול, אך טראמפ קטע אותו: "אני אכחיש את זה. מעולם לא קיימתי את השיחה הזאת איתו". לבסוף הצליח טרנבול להביא את טראמפ לאשרר את התחייבותו. קוהן יצא מהחדר הסגלגל ואמר לאחד מעוזריו: "הוא שקרן מקצועי". ג'ון דאוד היה פרקליטו של טראמפ בפרשה הרוסית והתנגד בכל תוקף לכך שטראמפ יעיד בפני רוברט מולר. דאוד היה משוכנע, שטראמפ יסבך את עצמו בעדות שקר. כאשר לא הצליח לשכנע את טראמפ, הוא התפטר. דאוד לא היה מסוגל להביא את עצמו לומר לטראמפ את המילים בהן מסיים וודוורד את הספר: "אתה שקרן מזוין".

וודוורד מצביע על כמה משגים חמורים של ברק אובמה, גם אם זו אינה כוונתו. וודוורד אומר במפורש, שלדעתו אובמה וממשלו טעו בצורה קשה באופן בו טיפלו במידע שקיבלו בזמן אמת על ההתערבות הרוסית בבחירות לטובת טראמפ. הם לא עשו דבר, משום שהיו משוכנעים שהילרי קלינטון תנצח, וחששו שכל צעד שינקטו יפורש כהתערבות לטובתה. אבל התוצאה הייתה הרת אסון: לא רק שההתערבות הצליחה, אלא שבטחונה של ארה"ב ספג מהלומה משמעותית – משיקולים מפלגתיים. אובמה סירב להנחית מכה צבאית על קוריאה הצפונית, מחשש שתגובתה תאלץ אותו להשתמש בנשק גרעיני. "מלחמה מבטיחה טרגדיה אנושית. במובן מסוים, מלחמה היא ביטוי של טיפשות האדם", אמר כאשר קיבל ב-2009 את פרס נובל לשלום. וודוורד אינו אומר זאת, אבל ניכר עד כמה הענקתו המופרכת של הפרס השפיעה על מדיניותו של אובמה, וחיסלה כמעט לחלוטין את נכונותו להשתמש בכוח גם מול עריצים ורוצחים כמו קים ג'ונג-און ובשאר אסד. ואם כבר מדברים על אסד: וודוורד מזכיר כיצד אובמה הכריז ב-2012 ששימוש בנשק כימי בידי נשיא סוריה יהווה חציה של קו אדום – ואז התפשר על הוצאת הנשק הכימי מהמדינה. כעבור שנתיים התגאה אובמה, שמדובר ב"הישג חשוב במאמץ המתמשך למנוע את הפצתם של כלי נשק להשמדה המונית". שר החוץ שלו, ג'ון קרי, הכריז שכל הנשק הכימי הוצא מסוריה. כולנו יודעים מה קרה לאחר מכן. וודוורד גם מצטט את מה שאמר לו אובמה ב-2010 על הנשק הגרעיני, הנראים מגוחכים ואף צבועים לנוכח ההסכם עליו חתם עם אירן: הסכנה שמא עיר אמריקנית תותקף בנשק כזה נמצאת "בראש הרשימה של הדברים שמדאיגים אותי כל הזמן, בגלל שזה שטח שבו אינך יכול להרשות לעצמך אף טעות. ומיד כאשר נכנסנו [לבית הלבן] אמרנו: כיצד אנחנו שמים את זה במרכז של רבים מדיוני הביטחון הלאומי שלנו? על-ידי כך שתוודא שהאפשרות הזאת, אפילו אם היא רחוקה, לעולם לא תתממש".

ישראל ובנימין נתניהו כמעט שאינם נזכרים בספרו של וודוורד, וטוב שכך. זה אומר שאיננו תופסים מקום מרכזי בבית הלבן של טראמפ ובסערות הפוליטיות, הציבוריות והתקשורתיות שהוא מייצר. מאחר שהרגשות כלפי טראמפ כל כך מנוגדים וסוערים, ומאחר שהתיאור של וודוורד – העיתונאי החשוב ביותר בארה"ב – רחוק מלהיות מחמיא, מוטב שלא נהיה בעסק. יש הטוענים, כי מגרעותיו הברורות של טראמפ אינן צריכות לעניין אותנו, כי הוא טוב לישראל. החלק השני של המשפט נכון, הראשון שגוי לגמרי. אין ספק ששנים רבות – ואולי מעולם – לא היה לנו נשיא כה אוהד. הוא העביר את השגרירות לירושלים, הוא ביטל את הסכם הגרעין עם אירן, הוא מזכיר את ישראל כדוגמה למדינה מצליחה, הוא נגד רדיפתה של ישראל במוסדות בינלאומיים, הוא לא סובל את אבו מאזן. נראה מה יהיה בתוכנית השלום של טראמפ, אבל נכון לעכשיו – התמונה מעולה. אז אם כל כך טוב, מה כל כך רע? שלושה דברים. הראשון: טראמפ לא יציב ועלול יום אחד לחטוף קריזה עלינו, כמו שהיו לו על קוריאה הדרומית וקנדה – שתי בעלות ברית ותיקות של וושינגטון. השני: טראמפ מעורר כזה אנטגוניזם, שיש סכנה מוחשית שהנשיא הבא – ודאי אם יהיה דמוקרטי – יעשה הכל ההפך ממנו, ואז נשלם מחיר כבד. השלישי והחשוב ביותר: כאשר טראמפ מזעזע את ספינת העולם כולו, אנחנו עלולים לחטוף את הגלים. ישראל שרדה ושגשגה בין היתר בזכות המערכת העולמית של שבעת העשורים האחרונים; פגיעה בה תפגע גם בנו. לכן, 390 עמודי ספרו של וודוורד צריכים להדאיג אותנו.