חיפוש זהות

הגילוי/בלפור חקק כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי בַּמַּעְבָּרָה בְּעֵת לַיְלָה הוּא הֵשִׁית חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ וּכְשֶׁקָּרָא לִי פְּסוּקִים וְסִפּוּרִים מִתּוֹךְ "עוֹשֶׂה פֶּלֶא" נִגְלָה לִי אוֹרוֹ. כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי יִצְחָק בַּמַּעְבָּרָה הוּא נָתַן לִי חָמְרֵי בְּנִיָּה לְעוֹלָמִי נָתַן לִי יְתֵדוֹת אָהֳלוֹ וְאֶת הַבַּדִּים וְאֶת הֶעָפָר בִּדְמִי וְגִלָּה לִי סוֹד צַלְמִי. עָשִׂיתִי מִן הַיְּתֵדוֹת אוֹתִיּוֹת מִן הַבַּדִּים שִׁירִים וּבָנִיתִי בָּתִים מִן הַפְּרָצוֹת. מִן הֶעָפָר עָשִׂיתִי נִיצוֹצוֹת בַּחֲלוֹמִי. וְעִם שַׁחַר נִגְלָה לִי עַצְמִי. מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016

כמה מילות פתיחה

כאחד שמעולם לא היה לו סבא או סבתא, מושכים אותי השירים של חבריי, הנותנים לי טעימה מהתחושה של הנכד לסבו. תמיד חשבתי לתומי מה יש לאלו אצל אלו, דור צעיר לדור מזדקן. אם כי התחושה של האהבה והתחושה שהוא חלק ממך ואתה חלק ממנו, נתנו לי את ההבנה שהדברים אכן קורים ואינם מוזרים כלל. והנה שיר יפה של בלפור שניסיתי, גם דרכו, להבין ולקבל תובנה שהיא על היחסים בין נכד לסב.

הכותרת: הגילוי

הכותרת בהחלט מושכת לשיר, ואין כפילות בינה לבין תכני השיר וזה טוב מאוד. מעצם השם "הגילוי", מסתורי משהו, חידתי משהו, הקורא נמשך אל השיר. הפואנטה בסוף השיר שהמשורר מגלה בעצם את עצמו, נותנת לשיר צביון ארוס-פואטי. אך שימו לב מי מגלה למשורר את עצמו: לא הוא עצמו, לא אביו ואמו, לא חבריו, לא סביבתו הקרובה, אלא דווקא סבא יצחק (והוא מכנה אותו בשמו להבדיל מסבו השני) המוצא לו זמן לנכדו ומלמד אותו חוכמת חיים לפי הספר "עושה פלא". הכותרת בהחלט מושכת לשיר, ואין כפילות בינה לבין תכני השיר וזה טוב מאוד.

בית ראשון: האור

כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי בַּמַּעְבָּרָה בְּעֵת לַיְלָה הוּא הֵשִׁית חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ וּכְשֶׁקָּרָא לִי פְּסוּקִים וְסִפּוּרִים מִתּוֹךְ "עוֹשֶׂה פֶּלֶא" נִגְלָה לִי אוֹרוֹ. לפתיחה במלה "כשבאתי" לכאורה פתיחה מסורבלת, עם מלה שוברת שיניים "כשבאתי" אך לא היא! יכול היה המשורר לפתוח את השיר בצירוף: "באתי אל סבי" .. או": כאשר באתי אל סבי" אך השיר פותח דווקא במלה ארוכה מסורבלת משהו כ ש באתי.. וכל כך למה? זו אחת הדוגמאות היפות להראות את השפעת הצורה על התוכן. לאמור: המשורר לא בא יום יום. הוא גם לא בא תדיר, הוא בא לעיתים לא קרובות, וגם ממקום אחר, אל המעברה, היינו: ממקום שאינו מעברה אל המעברה. ומעברה גופה, עצמה, הוא מקום ארעי שממנו, באחד מן הזמנים, יש לעבור למקום אחר, ֹולכן במלה והצורה "כ ש באתי" יש ערך משולש.

• לקח זמן עד שבאתי

• באתי ממקום אחר רחוק משהו אל המעברה

• המעברה עצמה היא מקום ארעי אך מתמשך לאורך הזמן.

אז, כאשר הנכד בא, לסבא הייתה עדנה. הוא הניח את חושך סתרו, היינו את עבודת הקודש "הנסתרת", משהו שלו והכוונה הבלעדיות שלו בעבודת הקודש שלו (עיין תהילים י"ח 12: ישת חושך סתרו). בעיני הילד היא נסתרת, היא עלומה ולכן עולה חשיבות פנימיות הסב, שבע מונים, בעיני הילד שמעריך את ההקרבה של הסב למענו. זניחת הקודש בשביל הנכד ולמען החול. וכאשר הסבא, של בלפור חקק, הקריא לו וסיפר לו מתוך הספר " עושה פלא"¹, אז כמו שאמרנו לעיל, התגלתה לו גדולתו של סבו, שלמען הנכד הוא מוכן להקדיש מזמנו על חשבון לימודיו שלו. כך נגלה לו אורו הגנוז של סבו. זה סוג של גנטיקה שעוברת בין הדורות, אוצר שהסבא מעביר לו, מורשת מדור לדור. יפה גם המשחק בין חושך לאור ובין התגלות לנסתרת (חשך סתרו, לעומת: נגלה לי אורו.

בית שני: חמרי בנייה

כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי יִצְחָק בַּמַּעְבָּרָה הוּא נָתַן לִי חָמְרֵי בְּנִיָּה לְעוֹלָמִי נָתַן לִי יְתֵדוֹת אָהֳלוֹ וְאֶת הַבַּדִּים וְאֶת הֶעָפָר בִּדְמִי וְגִלָּה לִי סוֹד צַלְמִי הנתינה בבית ראשון היא נתינה של הסבא מטעם אישיותו שלו. בבית שני הנתינה היא כבר בתחום הפרטי של עיבוד הנתונים של הילד "ביחידת העיבוד המרכזית שלו" זאת אומרת, הסבא נתן לילד, בדרך הסיפורים והפסוקים, כלים למחשבה ואבני יסוד לכתיבה. יתד - בדימוי ליתד האוהל שהוא בסיסו. בלעדיו האוהל ימוט ויפול ברוח. בדים - בדימוי ליריעות האוהל. ואת העפר. העפר, שהוא העיקר באנלוגיה של יצירת האדם מן העפר (בראשית פרק ב פסוק ז: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה). זאת אומרת העפר זה כבר התוכן. אלו המילים העבריות שבעזרתן יכול המשורר לבנות את שיריו והגיגיו, בתוך חלקת האלוהים הקטנה של, היא אוהלה של שירה בעלת הבסיס האיתן! כך הסבא מחושך סתרו - סודו אִפשר לנכד לגלות את סוד מהותו. נפרק ונפרט: צלמו, צורתו. צורתו = צורה ותוכן. תוכן = חומרי השירה. צורה = אווירה והשראה.

בית שלישי: ניצוצות

עָשִׂיתִי מִן הַיְּתֵדוֹת אוֹתִיּוֹת מִן הַבַּדִּים שִׁירִים וּבָנִיתִי בָּתִים מִן הַפְּרָצוֹת. מִן הֶעָפָר עָשִׂיתִי נִיצוֹצוֹת בַּחֲלוֹמִי. איך המשורר בשיר ארס-פואטי זה רואה את הכלים שנתן לו סבו? היינו מנקודת מבט של המשורר עצמו ולא של הקורא? ובכן כך: היתדות (למרות שבאוהל סיירים הן לא רבות - ארבעה גדולות, ואולי עוד כמה לחיזוק קטנות), אצל הנכד הן הופכות להיות רבות - כעשרים ושתים אותיות האלף בית. היתדות הן סמלים לאוצר הטקסטואלי שהסבא מוריש לו, לכל המילים והאותיות. היריעות של האוהל, או הבדים שהסבא נתן לנכדו, היו כדפים חלקים שניתן לכתוב עליהם. הבדים כשירים. היינו: כדפים כתובי שירה. מן הפרצות הוא בנה לו בתים של שירה. הסבא מנחיל לו את הכלים להיות משורר. ומהעפר שהפריח בידו אל האוויר, הוא עשה כביכול ניצוצות בחלומו. היינו בחלומו הופיעו ניצוצות - הברקות שירה בחלום ובבוקר נגלה לו עצמו.

בית רביעי: הפואנטה

"ובבוקר נגלה לו עצמו". הפואנטה היא הגילוי העצמי, ההתוודעות שלו לזהותו, לשליחותו השירית. כלומר, עם שחר, כשפקח את עיניו, אמר כיעקב אבינו ( שלפי הנראה ההתגלות בלוז היא בית אל שימשה לבלפור השראה כאן בשירו ( אין זאת כי אם שער השמים כאן-. בראשית פרק כ"ח: פסוק י"ז: וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. לסיום, שיר יפה מאוד, ומעורר אדם לחשיבה, על זהותו האישית ועל המורשת שקיבל מדורות קודמים.