גלים סוערים

שְׁתֵּי טִפּוֹת / אֲבִיבָה גּוֹלָן עוֹנָה תְּמִימָה חָבַקְנוּ גַּלִּים סוֹעֲרִים מְכֻשָּׁפִים, בֵּינֵינוּ. דּוֹהֲרִים בְּדֶרֶךְ מֶלֶךְ, וְהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים. כָּעֵת, שָׁקֵט. שְׁקוּפִים אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי טִפּוֹת נִפְרָדוֹת, וְהַיָּם חָסֵר. השיר הוא שיר אהבה מטפורי, עם מסר. הוא מתייחד דווקא בפואנטה שלו שהיא דו ערכית וכן בהתפתחות הרעיונית שלו. נסביר את השיר: חלק א עוֹנָה תְּמִימָה חָבַקְנוּ גַּלִּים סוֹעֲרִים מְכֻשָּׁפִים, בֵּינֵינוּ. דּוֹהֲרִים בְּדֶרֶךְ מֶלֶךְ, וְהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים. עונה תמימה, במובן של שלמות וגם לפי ההמשך נבין גם שהעונה הייתה עונה של תום. תמימות של שני בני הזוג. ערך אמביוולנטי של המלה "תמימות". בתוך המעגל הזה של עונה שלמה, מעגל שני של יחסי בני הזוג שראו את עתידם בתום. ורמז לכך או אינדיקציה לכך יש במילה "חולמים" עם כל הסערה שעברה עליהם, הגעש וכעין כישוף שנפל עליהם הם חיו בבועה של תמימות של חלום לעתיד הוורוד כהווה. וכך היא כותבת: עוֹנָה תְּמִימָה חָבַקְנוּ גַּלִּים סוֹעֲרִים מְכֻשָּׁפִים, בֵּינֵינוּ. דּוֹהֲרִים בְּדֶרֶךְ מֶלֶךְ, וְהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים. הגלים הסוערים בשלב זה (שאיננו מודעים עוד לים) הם סערת הרגשות או גלי החום המציפים את האוהבים כסער. מכשפים אותם. והם כדוהרים על סוסים בדרך הנכונה, הראשית, ומבחינה נפשית היו כחולמים. אי-הידיעה של הקורא, או אי-האמירה לאן הם דוהרים יוצרת סקרנות טבעית אצל הקורא ומתח יפה בשיר. הדהירה כאן היא אומנם על דרך המלך, אך לא מצויינת המטרה. מה הקורא חושב: הכותרת "שתי טיפות" מנחה אותו לדמוי של שני אוהבים שהם כשתי טיפות שכאילו נישאים בגלי ים, ובעצם אלו גלי חומה של אהבה סוערת. כאילו האהבה כישפה אותם והם דוהרים במקביל לאן שהוא במסע חלומי תמים. חלק שני כָּעֵת, שָׁקֵט. שְׁקוּפִים אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי טִפּוֹת נִפְרָדוֹת, וְהַיָּם חָסֵר. החלק השני של השיר בנוי גם כפתרון החידה וגם מופיע בו המסר של השיר: עתה כאשר הגענו, לפי המובן, לחוף מבטחים, אנחנו הטיפות הפכנו שקופות היינו כאילו ריקות מתוכן סוער שהיה בנו. הגענו אל מצב של פיקחון. אנחנו כבר לא טיפות משיקות זו לזו, אלא נפרדות זו מזו. השקט שאחרי הסערה, ההתפקחות, והפרידה. זו מזו. והפואנטה: והים חסר! למה הים חסר? כי בדיעבד מסתבר שכל עוד הן היו בים, סערה בהן האהבה, רצו הן בגלים אך בחוף השומם בלא רקע נכון, חוויות שמלאו אותן, הן נפרדות, אין להן שום מקום לקשר ביניהן. מסתבר ש"מושב החיים" של האדם ארץ מולדתו או קרקע עליה הוא יושב בהשאלה "ים", מאוד קובע ביחסי בני אדם. היינו האהבה לא רק ניזונה מהרגש וההתלהבות מהשני, אלא גם עם מה הוא מביא עמו ואיזה קרקע משותפת של ערכים ותרבות מתפתחת בין בני הזוג. הפואנטה יפה כי יש בה ערך אמביוולנטי א. שתי הטיפות חסרות את הים. ב. הים חסר את שתי הטיפות א. שתי הטיפות נפרדות על החוף אי-אין להן יותר את הים, היינו את הרקע התרבותי או החווייתי שמאחד אותן או ממזג אותן יחדיו. ב. כל אדם שמגיע לעולם הזה, יש לו מה לתרום והוא תורם מעצמו (ים בהשאלה עולם). אי-מציאותו של אותו אדם בעולם, מחסירה ממנו דבר מה. בהשאלה לשתי טיפות מים שנעלמות מהים שלהן גורעות משהו מהשלמות של הים. וכאשר מדובר בחסר של שתי טיפות היינו בגורם האהבה שהעולם כל כך זקוק לו אז באמת העולם מפסיד.