המלך אליעד הראשון

"בהוקרה על מפעל חיים של תרומה ייחודית לעיתונות ולתקשורת הישראלית; על נאמנות לצו הלב והאמת, ללא מורא וללא השפעות חיצוניות רוויות אינטרסים; על הגנה מכל משמר על חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת; על מאבק חסר פשרות נגד השחיתות הממסדית; על כל אלו מוענק למר דן מרגלית אות אביר איכות השלטון על מפעל חיים לשנת 2017". חלפה שנה, ואיכשהו התואר הזה נראה - איך לומר בעדינות - לא בדיוק במקום, ואולי קצת שנוי במחלוקת. מרגלית אינו הראשון המקבל מהתנועה לאיכות השלטון את התואר "אביר איכות השלטון", ואז מתגלה בדיעבד שלא ממש היה ראוי לו. הנה עוד כמה כאלו:

• ציפי לבני, 2004. האופורטוניסטית הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית החלה את דרכה בליכוד, עברה לקדימה, לאחר מכן הקימה את התנועה ואז מיזגה אותה עם מפלגת העבודה במחנה הציוני. את קדימה היא הותירה עם חובות של 35 מיליון שקל, שכלל לא ברור האם וכיצד ייפרעו.

• אמנון כהן, 2006. מי שהיה יו"ר ועדת הכנסת לביקורת המדינה נעצר בדצמבר 2016 בחשד לקבלת שוחד כספי ומיני ממנהל ההשקעות המורשע דניאל מולדקנוב. התיק עודנו פתוח.

• ארי שביט, 2007. עיתונאי הארץ נחשף כמטריד מינית. הוא הכחיש תחילה את הדברים, אך לאחר מכן למעשה הודה בהם ואף התפטר מהעיתון ומערוץ 10.

• אילנה דיין, 2009. בכתבה שלה על סרן ר' שתלה דיין שלושה קטעים בלתי אותנטיים והוציאה מהקשרו משפט אחד של הקצין. עובדות אלו נקבעו בידי השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי ולא נהפכו בפסק הדין לטובתה בבית המשפט העליון. כלומר: דיין פברקה במזיד במטרה ליצור רושם כוזב.

• ירון זליכה, 2009. בתי משפט קבעו שהוא ניסה להוציא בתואנות שווא 11.5 מיליון שקל מאפריקה-ישראל והגיש כ"מומחה" חוות דעת חסרות בסיס.

• כרמל שאמה-הכהן, 2013. הוא חויב לשלם 450,000 שקל בשתי תביעות לשון הרע בהן נקבע, כי הכפיש בצורה שקרית אישים בעיריית רמת גן.

לזכותו של אליעד שרגא יש לומר, שהוא ומעניקי הפרס מטעמו לא ידעו בזמן אמת את הדברים הללו, שהתרחשו רק לאחר מכן. עם זאת, יש בריבוי המקרים הללו (ולא הזכרנו כאן מקבלים אחרים של הפרס שניתן לתמוה על הבחירה בהם), כדי להצביע על אחת מן הבעיות במתן הפרס הזה. וזו רק הבעיה הקטנה ביותר. הגדולה יותר היא, שקיים לכל הפחות ספק בדבר טוהר מתן הפרס לאישי ציבור - שופטים, פרקליטים, עובדי מדינה, פוליטיקאים - בעבר ובהווה. האם הללו יימנעו מלצאת נגד התנועה ונגד מי שעומד בראשה, לא רק בשל נטייתם להלך אימים בהווה, אלא גם מתוך תקווה לקבל מהם כיבודים בעתיד? מעניין מה הייתה אומרת על זה תנועה הנלחמת בשחיתות. הבעיה הכי גדולה היא, ששרגא הוא בערך האדם האחרון הראוי להעניק פרסים כאלו. בשורה של פסקי דין נקבע, כי הוא ביזה את בית המשפט, שיקר לבית המשפט, סייע בצורה פעילה להתעמרות בעגונה נכה וייצג לקוחות בצורה רשלנית. קיים פסק דין נוסף, שבשלב זה טרם הותר לפרסמו, ואשר הקביעות בו לגבי שרגא הן חמורות עוד יותר. וזה האיש אשר מציב את עצמו בשורה אחת עם מלכת בריטניה ומחלק תארי אבירות. כאשר מדובר בפרס הזה, השאלה הנכונה איננה האם המקבל ראוי, אלא האם המעניק ראוי. מקבלי הפרס צריכים לחשוב כיצד הדבר ייראה בקורות החיים שלהם, בערך שלהם בוויקיפדיה, במה שייכתב עליהם בספרות מקצועית. כיצד יסבירו לנכדיהם שהם לוחצים ידיים ומקבלים פרס מאדם שבתי המשפט אמרו עליו דברים כה קשים. כיצד יסתכלו על הפרס אם יתברר להם שלצידם עמד עבריין, שקרן או שרלטן. תשובה כנה לשאלות הללו חייבת להוביל למסקנה אחת ויחידה: לסרב לקבל את תואר האבירות מידי המלך אליעד הראשון.