הכל דיבורים

"כאשר מושמעות כלפינו השופטים התבטאויות הרחוקות מלהיות ענייניות ומכבדות, ניתן לצפות כי יהיה מי שיטרח לגנותן בשם הממלכתיות על-מנת לתבוע את עלבונה וקלונה לנוכח התבטאויות כאלה. למרבה הצער גינוי כזה מאחר לבוא, אף כי לעיתים גובלות ההתבטאויות בהסתה ממש וזאת בין היתר מפי נבחרי ציבור. לא ייפלא אפוא כי חלק מן הציבור רואה בכך היתר ואישור לנקוט באותה לשון משתלחת ובוטה. כתוצאה מכך מתפשט במקומותינו שיח אלים, הקונה לו אחיזה מזיקה בכל הרבדים של חיינו". כך אמרה השבוע (23.10.18) אסתר חיות. היא צודקת. השיח כלפי בתי המשפט הוא פוגעני, כמעט מסית ולא רחוק מלהיות אלים. בקצב הנוכחי של ההתדרדרות, לא ירחק היום ויהיו מעשי אלימות של ממש כלפי שופטים (אני זוכר שהשופט עדי אזר נרצח; זו הייתה קנוניה פלילית). כאשר הציבור שומע מנבחריו שהשופטים הבכירים ביותר חורגים מסמכותם, עוקפים את הממשלה ואפילו פוגעים בביטחון המדינה – אין להתפלא אם מתדיין זה או אחר יחליט שהשופט שדן בעניינו הוא בוודאי מושחת, מופקר ואפילו בוגד. מכאן קצרה מאוד הדרך לאלימות. שיהיה ברור: בחלק מהמקרים הביקורת על בתי המשפט – הפרטנית והמערכתית – היא מוצדקת. האיזון בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת הופר, והוא נוטה לכיוון בתי המשפט יותר מן הראוי במדינה דמוקרטית. זה לא אומר שמותר לבזות ולהסית. השופטים מדברים אל הפוליטיקאים ועליהם בנימוס, גם כאשר הם קורעים לגזרים את החלטותיהם; הפוליטיקאים מחויבים לכל הפחות בהדדיות. ויכוח – בהחלט; השתלחויות – ממש לא. הבעיה היא, שמערכת אכיפת החוק עצמה – ובראשה בתי המשפט – מתייחסת בסלחנות יתרה לדיבורים פסולים, פוגעניים ואפילו פליליים. גם התנהגות בעייתית זו תורמת את חלקה לשיח האלים, אולי עוד יותר מאשר זו של הפוליטיקאים. משום שאם אין שום עונש על שקרים, עלילות והשתלחויות – המסר הוא חד-משמעי: כל דאלים גבר, וצריך לצעוק ולשקר ולהכפיש יותר מהצד השני.

קחו לדוגמה את פסק הדין בו נקבע שאליעד שרגא מסר עדות שקר בבית הדין הרבני בתל אביב. ההיגיון מחייב, שבית הדין יורה להעביר את פסק דינו לידיעת המשטרה או הפרקליטות, כדי שיפתחו בחקירה נגד שרגא. כפי שהראיתי כאן, פסק הדין מבסס חשדות לכאורה לביצוע שורה של עבירות החותרות תחת יסודותיה של מערכת המשפט. אבל אין מילה וחצי מילה על כך בפסק הדין. קראתי מאות ואולי אלפי פסקי דין ב-28 שנותי כעיתונאי. נדמה לי שפעם אחת, לכל היותר פעמיים, ראיתי שבית המשפט מורה להעביר את פסק דינו לרשויות האכיפה בשל שקרים שהתגלו בהליך או עבירות אחרות שנחשפו במהלכו. אפילו כאשר בית המשפט קובע חד-משמעית שאחד העדים שיקר – אין הוא עושה דבר. נכון, שקרים של נאשם יכולים לתרום להרשעתו, כשם ששקרים של עד תביעה יכולים להביא לזיכוי; וצד שמשקר בהליך אזרחי צפוי להפסיד. אבל נא לזכור שעצם השקר הוא עבירה חמורה, שלצידה שבע או תשע שנות מאסר (תלוי בנסיבות). אז איך יכול להיות, ששופט רואה מול עיניו עבירה כל כך חמורה, ולא עושה דבר? אני לא מדבר על נאשמים שמשקרים. זה כמעט טבעי. אני מדבר על בעלי דין בתחום האזרחי ועל עדים בכל התחומים. אני גם לא מדבר על טעויות. זה לגמרי טבעי. אני מדבר על שקרים מכוונים. המחוקק קבע עונש כה חמור, משום שברור שעדויות שקר עלולות להטות משפט, לרושש, לפרק משפחות ואף לשלוח לכלא. העונש החמור מלמד שהמחוקק רוצה שהמחיר של עדות שקר יהיה גבוה וירתיע. העובדה שאפילו לא חוקרים על עדויות שקר, שלא לדבר על העמדה לדין ושלא לחשוב על ענישה, עושה את החוק לפלסתר והופכת את השקר לנורמה.

השקר יכול להתחיל הרבה לפני בית המשפט. הוא יכול להתחיל במזימה זדונית הנרקמת בחדרי-חדרים ומשם מגיעה למשטרה, לבית המשפט ולתקשורת. זה למשל מה שעשתה חבורה של נשים מנוולות לעו"ד אורי דניאל, כאשר ייחסו לו עבירות מין בעלילה לה היו שותפים עורכת דין ואיש יחסי ציבור. דניאל הגיש תביעת נזיקין וזכה בה גם במחוזי וגם בעליון, אבל שמותיהן של המעלילות נותרו חסויים. למה? משום שבתחילת הדרך הייתה אפשרות שמדובר בקורבנות של עבירות מין, ובסיומה איש לא שם לב שהקורבן היחיד בסיפור היה דניאל. News1 ביקש להתיר לפרסם את השמות ונדחה בנימוק טכני: זוהי בקשה לדיון חוזר בפסק הדין, בו נותר החיסיון על-כנו. התוצאה היא, שאותן מרשעות יכולות לחזור על מעשיהן, כי שום גבר אינו יודע במי מדובר. התוצאה היא, שמרשעות אחרות מקבלות סוג של עידוד לפעול באותה צורה: אולי הן ישלמו כסף, אבל שמותיהן לא ייחשפו והן בוודאי לא יידרשו לתת את הדין הפלילי על תלונת שקר, עדות שקר ושיבוש הליכים. באווירה המטורפת הנוכחית, באדיבות תנועת MeToo – בה מושא התלונה אשם עד שתוכח חפותו – המחדל הזה זועק לשמים עוד יותר. והוא פוגע לא רק בגברים חפים מפשע, אלא גם בנשים שהן באמת קורבן – כי כל עוד אין ענישה על תלונות שווא והן יכולות לפרוח כפטריות אחרי הגשם, תמיד קיימת האפשרות שגם תלונת אמת תיתפס כתלונת שווא.

קצרה היריעה מלמנות את האופן שבו עורכי דין משתלחים זה בזה ובמי שניצב מצידו השני של המתרס. הח"מ היה השבוע היעד למפגן של יהירות, תוקפנות ובוז מצידו של עו"ד אשר אוחיון – רק משום שהוא מעז למלא את תפקידו כעיתונאי. תפתחו כמעט כל תביעה שאנחנו מפרסמים כאן, ותראו את המילים המפוצצות: חוסר תום לב משווע! נזק עצום! הוצאות ניכרות ביותר! גזל בחוזק יד! חסר תקדים בחומרתו! והכל עם סימני קריאה וקווים וגופן מודגש. השופטים כבר מזמן מתעלמים מכל רעשי הרקע הללו, ולכן ברור שהם מיועדים בעיקר לאוזניהם של הלקוחות – לרצות את הצד הראשון ולהפחיד את הצד השני. בתי המשפט רשאים להחזיר כתבי טענות כאלו, אך כמעט ואינם עושים זאת. כאשר אני שואל שופטים מדוע, התשובה הקבועה היא "לפעמים אני כן מחזיר". לי לא יצא לראות החזרות שכאלה. בצורה הזאת מאפשרים בתי המשפט עצמם להכניס אל בין קירותיהם את הלשון המשתלחת, האלימה, הכוחנית, הסחטנית, הבריונית. זה לגמרי בידיהם: תסרבו לקבל כאלו כתבי טענות, תנו למי שמגיש אותם 48 שעות להגיש בצורה נקייה ומכובדת, תטילו הוצאות כבדות על צדדים שלא יעמדו בכך. אט-אט – ואולי מהר-מהר – ילמדו עורכי הדין שזה רק גורם להם עוד עבודה ופוגע במעמדם בעיני לקוחותיהם. העוינות תפחת, הענייניות תגבר – וכולם ייצאו נשכרים.

אני חייב להודות שגיחכתי למקרא החלטתו של הנציב דוד רוזן בעניינן של הפרקליטות שמסרו לבית המשפט מידע שקרי כאשר ניהלו תיק רצח. רוזן קבע שהן לא טעו אלא שיקרו כאשר הכחישו שביקשו משירות בתי הסוהר – שלושה ימים קודם לכן – לקבל דוגמאות כתב יד של הנאשמת כדי להעבירן לבדיקה גרפולוגית. ומה המסקנה המעשית של רוזן? "לנוכח הפגמים החמורים שהתגלו בבדיקת התלונה, מצא הנציב, בהתאם לסמכותו על-פי חוק, להמליץ בפני פרקליט המדינה להפיק הלקחים המתאימים ולרענן ההנחיות הרלוונטיות למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד". לשלוח פרקליטים שקרנים לטיפולו של שי ניצן, זה כמו – ובכן, כמו לשלוח פרקליטים שקרנים לטיפולו של שי ניצן. השקרן הגדול מכולם, זה שכמעט לא מסוגל לפתוח את פיו בלי לשקר – מה מצפים ממנו? שהוא ינזוף בעובדיו ההולכים בעקבותיו? הרבה יותר סביר שהוא יאמר להן "כל הכבוד" ויציין בתיקיהן האישיים את המסירות בה מילאו את תפקידן. בכלל, בפרקליטות אין ענישה על התנהגות פסולה שלעיתים גובלת בפלילים ואפילו עוברת את הגבול. זוכרים למשל את דפנה אברמוביץ, הפרקליטה ששיבשה משפט בתיק עבירות מין ושיקרה במשך שנתיים לבית המשפט? היא עדיין בפרקליטות. אני לא זוכר אפילו מקרה אחד בו פורסם שפרקליט הודח, הושעה או אפילו נשלח לחופשה בשל מעשיו. וזה לא שכולם שם צדיקים; ממש לא. ראו את ההחלטות של רוזן ושורה ארוכה של פסקי דין, כולל בבית המשפט העליון. אז למה יש שכר ואין עונש? כי הדג מסריח מהראש, ורוח המפקד היא לשקר.

"מספיק דם עבר לך בין האצבעות בעיקרי הטיעון ושם כבר הגעת לקתרזיס שלך". אני מבין שאתה רוצה לתת סיכוי לקשר הזה... אבל לפי הפרצופים של הגברת, לא נראה לי שיש לכם סיכוי!". "על אפך ועל חמתך יימשך הליך ההוכחות להתנהל בפני". המילים הללו נשמעו באולמות משפט ברחבי הארץ – ולא מפי הצדדים ולא מפי העדים ואפילו לא מפי עורכי הדין, אלא מפי השופטים. נציב התלונות היוצא, אליעזר ריבלין, קבע בכל המקרים שהאמירות הללו היו פסולות – אבל בדרך כלל בזה נגמר הסיפור. הציבור לא יודע באלו שופטים מדובר, כי החוק אוסר על הנציב לפרסם את שמותיהם. כלומר: אין ענישה משמעתית ואין אפילו ענישה ציבורית. השופטים חייבים לתת דוגמה אישית, למרות עומס העבודה ולמרות שמתדיינים ועורכי דין יכולים לשגע פילים. הם משרתי ציבור במובן הכי בסיסי של המילה – נותנים שירות חיוני שבלעדיו אין דמוקרטיה ואין מדינה – וזכותו של הציבור, המשלם את שכרם, לדעת מי התנהג בצורה פגומה. כאן אנחנו סוגרים את המעגל. השופטים זכאים ליחס של כבוד מצד מי שנמצא באולם, מצד הנבחרים ומצד הציבור בכללותו. הם חייבים להשיב באותה מטבע ולא לראות את עצמם ולהיראות כלפי חוץ כנעלים יותר. גבירתי הנשיאה, את רוצה כבוד? בהחלט. תתחילי מהבית: תציעי לשנות את החוק ולאפשר לפרסם את שמות השופטים שאינם מכבדים את עצמם, את מקצועם ואת הציבור.