"זו יכולה להיות שיטת הדגל המזויף", אומר אחד מראשי המודיעין הבריטי לעמיתיו בספרו של ג'ון פורסיית "הפרוטוקול הרביעי". לא כולם מבינים, והוא מסביר: שירותי ביון של מדינה אחת מגייסים מרגל במדינה שנייה, תוך שהם משכנעים אותו שהוא משרת מדינה שלישית. באותו מקרה, גייס סוכן צ'כי פקיד בריטי בכיר שהיה משוכנע שהוא מסייע לדרום אפריקה.
פעילים בימין האמריקני ועמיתיהם בישראל מיהרו לטעון, שמעטפות הנפץ שנשלחו אתמול (יום ד', 24.10.18) לשורה של בכירים אמריקנים, היו מעשה ידיהם של אנשי שמאל שמבקשים להכפיש את הימין. זה נשמע כמו עוד תיאוריית קונספירציה מופרעת, בהן מצטיין הימין האמריקני, אבל אין לפסול לחלוטין את האפשרות הזאת. ובעיקר: עצם העלאתה והאמון שניתן בה מלמדים עד כמה החברה האמריקנית מפולגת ומפוצלת, אולי לאין תקנה.
את הכותרות תפסו המעטפות שנשלחו לביל ו
הילרי קלינטון ולברק אובמה, והם לא היו היחידים.
ג'ון ברנן, מי שהיה ראש ה-CIA והפך למבקר קולני במיוחד של
דונלד טראמפ (שבתור עונש שלל את הסיווג הביטחוני שלו), קיבל אחת. אחרת נשלחה לאריק הולדר, שהיה שר המשפטים בממשל אובמה. שתי חברות קונגרס דמוקרטיות מפלורידה קיבלו אותן גם הן - דבי וסרמן-שולץ (לשעבר היו"ר הארצי של הדמוקרטים) ומקסין וולטרס. בנוסף לכך, נשלחה מעטפה חשודה למשרדי CNN בניו-יורק, וכל אלו - אחרי המעטפה הזהה שנשלחה בתחילת השבוע לג'ורג' סורוס, הידוע בתמיכתו בשמאל האמריקני.
העובדה שהמעטפות נשלחו פחות שבועיים לפני בחירות האמצע מעוררת דאגה מיוחדת. האמריקנים חוששים מפני התערבות רוסית דיגיטלית בבחירות, והנה מתברר שקיימת גם סכנה של פגיעה פיזית באישים פוליטיים בולטים. כל בחירות חשובות, אך אלו הקרובות עשויות להיות מכריעות במיוחד: האם טראמפ יהפוך לברווז צולע במחצית השנייה של כהונתו? האם הקונגרס יוכל לקדם הליכים להעמדתו לדין? או שמא יתברר שהציבור נותן אמון בנשיא ובמפלגתו?
מובן, ששאלת השאלות היא מי שלח את המעטפות הללו. מטעני הצינור בהן היו זהים, מה שמרמז שזה אותו אדם ואולי אפילו אותו ארגון. אבל צריך להיזהר מלקפוץ למסקנות פזיזות. אחרי הפיגוע הנורא בבית הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי ב-1995, בו נהרגו 168 בני אדם ונפצעו 500, מיהרו פרשנים אמריקנים לקבוע שמדובר בפעולת טרור תוצרת חוץ, כנראה של מוסלמים קיצונים. אלא שהרוצח היה טימותי מקוויי, אמריקני שפיתח שנאה תהומית כלפי הממשל הפדרלי. הפעם האינסטינקט הראשוני הוא להצביע לעבר הימין, אך אין לפסול את אפשרות הדגל המזויף ואפילו את האפשרות של פעילות זרה - רוסית או סינית או אירנית.
הנקודה היא, שהחברה האמריקנית בכלל והזירה הפוליטית בפרט כל כך מפולגות, עד שבאמת הכל יכול להיות. השמאל יאמין בלב שלם שמדובר בימין, הימין יטען בכל ליבו שמדובר בשמאל, השמאל יאשים את אירן, הימין יפנה אצבע לעבר רוסיה. הן הרפובליקנים והן הדמוקרטים זורעים כזה חוסר אמון כלפי הצד האחר, עד שחסידיהם מוכנים להאמין לכל דבר. שתי המפלגות מציגות זו את זו באור כל כך שלילי, עד שאנשיהן יכולים לייחס זה לזה את כל הרעות שבעולם.
הפוליטיקאים האמריקנים יתקשו להסכים שהיום יום חמישי, והעניינים הלאומיים המרכזיים נחתכים בשנים האחרונות בעיקר - ולעיתים רק - לפי קווים מפלגתיים. וזה הופך להיות קו של אנטי: אני אתנגד למשהו רק בגלל שהמפלגה השנייה הציעה אותו, ואני אתמוך במשהו רק בגלל שהמפלגה שלי מקדמת אותו. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה מינויו של ברט קוואנו לבית המשפט העליון: העובדות לא מילאו שום תפקיד, אלא רק המפלגתיות.
המסית העיקרי יושב כיום בבית הלבן. טראמפ בנה את הקמפיין שלו על שנאה והקצנה - נגד הדמוקרטים, נגד הליברלים, נגד הילרי קלינטון, נגד המהגרים, נגד הסכמי הסחר, נגד התקשורת. הוא משקר על בסיס קבוע, מפברק נתונים ללא הרף, זורק חוקים לחלל האוויר - ואז תוקף את מי שחושף את כזביו. ובערך 40% מהציבור האמריקני קונים את זה, אוכלים את זה ומלקקים את האצבעות. הקריאה של טראמפ אמש לאחדות נשמעת חלולה וצבועה, ותהיו בטוחים שהיום הוא ימשיך בדרכו. וכאשר בצד הרפובליקני אין שום מבוגר אחראי שיעצור את הנשיא, ובצד הדמוקרטי אין הנהגה בכלל - ארה"ב מתקרבת לסף פיצוץ, פשוטו כמשמעו.
