מדהים, פשוט מדהים. לא האפשרות שרומן זדורוב הורשע על לא עוול בכפו - הסבירות לכך נמוכה מאוד - אלא עד כמה חלקים ניכרים בתקשורת ובציבור מסרבים לקבל שלושה פסקי דין של
שישה שופטים, עד כמה רוצח מורשע מקבל יחסי ציבור טובים בהרבה מאשר חשודים, ועד כמה יש נכונות להתעלם מן העובדות ומן ההיגיון. אז סליחה מראש: בשורות הבאות תקראו על עובדות והיגיון, ורק לאחר מכן ננסה להסביר מדוע קיים כזה חוסר אמון כלפי המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.
נחזור לפסק דינו של בית המשפט העליון, שדחה לפני שלוש שנים את ערעורו של זדורוב אשר הורשע פעמיים בבית המשפט המחוזי בנצרת. תומכיו של זדורוב מנופפים בדעת המיעוט של השופט
יורם דנציגר, שסבר שיש לזכותו מחמת הספק. מעבר לכך שהרוב הוא הקובע, ומיד נזכיר מה אמר הרוב, חסידי זדורוב מתעלמים מאמירה אחרת של דנציגר: "מדובר במקרה גבולי, המצוי כ'פסע' מהרשעה. האפשרות שזדורוב הורשע על לא עוול בכפו אינה גבוהה ומחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה". אבל לדעתו של דנציגר, עדיין קיימת אפשרות כזאת.
דעת הרוב, כאמור, הייתה שונה. בניגוד לטענה הנפוצה כאילו זדורוב הורשע על-פי הודאתו וייתכן שמדובר במקרה של הודאת שווא, ציין השופט
יצחק עמית, כי ההרשעה ניצבת על שלושה נדבכים עצמאיים: התוודותו בפני המדובב, הודאתו בפני חוקריו והשחזור שביצע. על שלושה נדבכים אלה נערמות ראיות נוספות. "התוודותו של זדורוב בפני המדובב היא התוודות אותנטית שיש ליתן לה משקל רב", אמר עמית. "במהלך התוודותו חשף זדורוב פרטים אותנטיים מהרצח".
על הודאתו של זדורוב אמר עמית, כי אין כל עילה לפסול אותה. "ההודאה כללה פרטים מוכמנים שיכולים היו להיות ידועים רק לרוצח, כמו חוסר האפשרות לנעול את תא השירותים מבחוץ ואופן עמידת המנוחה בעת שיסוף גרונה", הוא ציין. גם השחזור שביצע זדורוב "כלל אלמנטים המעידים על האותנטיות שלו". עוד הזכיר עמית את רכיבי אישיותו של זדורוב, שהעיד על עצמו שהוא עלול לאבד שליטה, את שקריו לגבי מקום הימצאו בזמן הרצח ואת מעשיו לאחר הרצח שהעידו על נסיונו להסתיר את הראיות הקושרות אותו למעשה.
השופט
צבי זילברטל הצטרף לעמית בציינו במיוחד את ההודאה-ההתוודות של זדורוב בפני המדובב, באומרו שניתן לומר במידה גבוהה של ביטחון שניתן לבסס עליה הרשעה. "אין בפנינו נתון שבהיוותרו בלתי מוסבר מחייב זיכוי, ועל כן לא נותר בליבי ספק שהרוצח הוא זדורוב", קבע זילברטל.
כשל לוגי כעת נראה את סיפור השערה המעוררת סערה. בניגוד לפרסומים בשעות האחרונות, לא נקבע שהיא שייכת ל-א"ח - בן-זוגה לשעבר של א"ק, שלדבריו התוודתה באוזניו שהיא הרוצחת. הבדיקה היחידה שניתן היה לבצע בשלוש השערות הבלתי-מזוהות הייתה בדיקה מיטוכונדריאלית, המצביעה על מטען גנטי שנמצא במשפחות רחבות בנות כמה דורות, ועובר דרך נשות המשפחה. שערה אחת מתוך השלוש נמצאה מתאימה לפרופיל המיטוכונדריאלי של א"ח. הלה הוא אחד מקבוצת אנשים רחבה, שלא ידוע מה מספר חבריה, שיכולים להתאים לשערה שנמצאה.
הבה נדבר קצת על א"ק. קודם כל, הטענה של א"ח עלתה במסגרת סכסוך זוגי ביניהם - וזה כבר אומר משהו על משקלה. שנית, היא אישה מעורערת בנפשה שלא ניתן לייחס משקל של ממש לדבריה, אפילו אם נאמרו; וידוע שיש מי שמייחסים לעצמם פשעים שבכותרות. שלישית, התומכים בגרסתה נופלים בכשל לוגי: הם טוענים שלא ניתן להסתמך על ההודאה של זדורוב - שניתנה במשטרה ואושרה בידי שבעה שופטים (כולל דנציגר) - אך טוענים שצריך לקבל את ההודאה של, שהיא רק עדות שמיעה על דברים בעלמא. זה לא מחזיק מים וזה רחוק מלהצדיק משפט חוזר על-פי התנאים הקבועים לכך בפסיקה.
מדוע, אם כך, אתם קוראים ושומעים כל כך הרבה על כמה שזדורוב חף מפשע? אם היה זה ספר של ג'ים קלנסי, היה מתגלה בסופו כיצד מעצמה זרה מבצעת מסע דיס-אינפורמציה מתוחכם באינטרנט וברשתות החברתיות, כדי לזרוע חוסר אמון במערכת המשפט הישראלית. אבל אנחנו רוצים כאמור לדבוק בעובדות, וכאן יש כמה הסברים אפשריים.
הרצח של תאיר ראדה גרם זעזוע עמוק, ובצדק. ילדה בת 13 הולכת לבית הספר וגרונה משוסף בו! זה לא עוד רצח; זה גורם לכל הורה, לכל סב ולכל אח לדמיין שזה עלול לקרות גם ליקיריו. משפחת ראדה עצמה לא השתכנעה שזדורוב הוא הרוצח ודבריה זכו לחשיפה רבה. אמצעי תקשורת מסוימים מצאו שזריעת ספק באשמתו של זדורוב משרתת את הרייטינג שלהם ואולי אג'נדות נסתרות נוספות.
מחדלים ושקרים אבל כל זה לא יכול היה לפרוח אלמלא הקרקע הדשנה של חוסר אמון במשטרה, בפרקליטות ובמובן מסוים בבתי המשפט. השתיים הראשונות קנו ביושר רב את חוסר האמון הזה, ואילו האחרונים הם קורבן לפוליטיקאים פופוליסטים וגם לטעויות של עצמם. ונסביר.
בשנים האחרונות חשפנו כאן שוב ושוב מחדלי חקירה חמורים, כולל בתיקי רצח. בית המשפט המחוזי מרכז הצביע מספר פעמים על תופעה של "תשאולים נעלמים": חקירות מהותיות בתיקי פשע חמור שאין להן כל תיעוד. בתיקים פחות חמורים מתגלה ששוטרים משקרים, מחפים זה על זה, בודים ראיות ומפברקים דוחות. רק השבוע קבע הנציב
דוד רוזן, כי פרקליטות שיקרו לבית המשפט בתיק רצח. בתיקים חמורים אחרים קבעו בתי המשפט שהפרקליטות הסתירה ראיות, לחצה על עדים ומסרה חצאי אמיתות ואף שקרים. בתיק זדורוב עצמו שיקר לא אחר מאשר פרקליט המדינה,
שי ניצן, שהשקר הוא לחם חוקו התמידי.
"זה עונשו של בדאי - אפילו אומר אמת, אין מאמינים לו", כותב רש"י. זה בדיוק מה שקרה למשטרה ולפרקליטות: הן משקרות, מפברקות ומסתירות כל כך הרבה פעמים - עד שכבר לא ניתן להאמין להן. והדג מסריח מהראש: ניצן הוא כאמור שקרן פתולוגי, ואילו
רוני אלשיך יודע לשחק עם העובדות והמספרים כאשר זה נוח לו. בשני הגופים הללו לא רק שאין תרבות ארגונית של ענישה על שקרים, אלא שגם נוצר הרושם שהיא מעודדת אותם.
שקרנים הביתה ומה עם בתי המשפט? כאשר פוליטיקאים בכירים טוענים על בסיס יום-יומי שבית המשפט חורג מסמכותו, שהוא פוגע בדמוקרטיה, שהוא מזיק לביטחון, שהוא מפריע לטיפול בבעיות לאומיות - זה מחלחל. הציבור הרחב אינו מבדיל בין שאלות חוקתיות לבין עובדות פורנזיות, בין בג"ץ לבין בית המשפט לתעבורה, בין מסתננים לבין סוחרי סמים. מבחינתו, אם בית המשפט (כמוסד) פועל בצורה פסולה - אזי הוא פועל בצורה פסולה לכל רוחב הקו.
מערכת בתי המשפט אינה יכולה לנקות את עצמה לחלוטין מהמצב הזה. יש מקרים בהם פסיקת בג"ץ היא לכל הפחות בעייתית. יש שופטים המתנהגים בצורה פגומה. האזרח מן השורה עלול להיתקל בשופטים שייראו לו מתנשאים ומנותקים. העומס במערכת מונע לעיתים מהצדק להיראות. ובעיקר: הציבור הרחב אינו מבין דקויות, אינו יורד לפרטים ואינו מבחין בניואנסים - והמערכת טרם מצאה (אם בכלל חיפשה) פתרון להנגשת פסקי הדין.
המקרה של זדורוב צריך להדאיג את כולנו - ולא בשל החשש שאדם חף מפשע יושב בכלא; הסיכוי לכך נותר נמוך מאוד, אולי נמוך ביותר. אנחנו צריכים לדאוג משום שהפרשה חושפת את השבר ביחסי האמון בין חלק משמעותי מאזרחי ישראל לבין מערכות האכיפה והצדק, שבלעדיהן - איש את רעהו חיים בלעוֹ ובלעדיהן לא ייתכנו סדר ודמוקרטיה. כל המערכות חייבות לבצע בדק בית - החל מהפוליטיקאים, נשיאת העליון והמפכ"ל והיועץ המשפטי לממשלה, וכלה בעוזר המשפטי, היומנאי בתחנה והמתמחה בפרקליטות.
מבחינה מעשית, יש צורך חיוני בשינוי יסודי שיעמיד את האמת בבסיסה של המערכת. וזה אומר: השאלה הראשונה שצריך לשאול את המועמדים למפכ"ל המשטרה היא: האם אתה מוכן לפטר מהמשטרה כל שוטר שיימצא ששיקר. פרקליט המדינה הבא חייב להיות שופט מחוזי, בעל מוניטין ללא רבב שיתחייב לפטר כל פרקליט שישקר. הפוליטיקאים צריכים לחשוב מעבר לכותרת הנקודתית, להימנע מהתקפות על בית המשפט ולהשמיע ביקורת עניינית ומכובדת. מערכת בתי המשפט צריכה למצוא דרך להנגיש את פסקי הדין ואף להגיב כאשר מתפרסמות ידיעות המציגות אותם בצורה מטעה.
בלי שינוי כזה, זדורוב הוא רק ההתחלה. בלי שינוי כזה, נראה קמפיינים שיקראו לשחרר רוצחים, פדופילים, אנסים ושודדים. בלי שינוי כזה, יהיו מי שיקחו את החוק לידיהם משום שלא יאמינו שהמערכת הממלכתית מסוגלת לתת מענה צודק. ובקיצור: בלי שינוי כזה, לא נקבל שערה/סערה בכוס מים, אלא טורנדו שיאיים לסחוף איתו את המדינה כולה.
