בחירות וקלפיות

אנחנו רגילים להתבונן בקנאה לעבר ארה"ב ובריטניה, ולומר: כמה טוב שיש רק שתי מפלגות גדולות, בלי סחטנות של מפלגות קטנות ובלי צורך בקואליציה שהיא לעיתים קרובות גועליציה. אז קודם כל, במישור העובדתי, בריטניה כבר מזמן איננה מדינה דו-מפלגתית. לצד השמרנים והלייבור, צמחה המפלגה הליברל-דמוקרטית כמפלגה לאומית (שאמנם ספגה מהלומה מוחצת בבחירות האחרות), ולצידה קיימות מפלגות בסקוטלנד ובצפון אירלנד; אחת מן האחרונות אף חברה בקואליציה. למעשה, ארה"ב היא המדינה החשובה האחרונה בה יש רק שתי מפלגות עיקריות – וזו ממש לא מחמאה. כל הפרשנים מסכימים, שהקיטוב הפוליטי והחברתי בארה"ב גדול כיום יותר מאשר אי-פעם בעבר. אחד הגורמים לפילוג וגם אחת התוצאות הבולטות שלו, הוא שהפוליטיקאים ותומכיהם נאלצים לבחור בין שתי אפשרויות בלבד: או רפובליקני או דמוקרט. זהו, אין גווני ביניים – כמו שהאמריקנים אוהבים בכל דבר (שמתם לב פעם, שבכל ענפי הספורט הלאומיים של ארה"ב – פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי קרח – אין אפשרות לתיקו?). מי שהוא פחות/יותר שמרן או פחות/יותר ליברל, צריך להתפשר ולהתיישר לפי הקו של המפלגה – גם אם לטעמו הוא קיצוני/מתון מדי. פשוט אין לו ברירה אחרת. כך קורה, שהפוליטיקאים בתוך שתי המפלגות מתחרים ביניהם בשנים האחרונות מי יהיה יותר קיצוני, מי יהיה יותר חריף כלפי המפלגה השנייה, מי לא יהיה מוכן לשתף פעולה איתה. משום שאם אין אפור, אזי הכל או שחור או לבן. אם אין פרווה, אזי הכל או חלבי או בשרי. הכל הופך למשחק סכום אפס: רווח של המפלגה היריבה הוא בהכרח הפסד שלי. ראו את סקר וושינגטון פוסט שפרסמנו הבוקר: 90% מתומכי שתי המפלגות משוכנעים, שניצחון של השנייה יהיה רע או רע מאוד לארה"ב. ריבוי המפלגות אצלנו, על כל חסרונותיו, מאפשר לכל אדם למצוא את מקומו. אולי לא בהתאמה של 100%, אבל קרוב אליה. הוא גם מביא לכך שהמפלגות הגדולות צריכות להתחשב בקטנות יותר ומחייב פשרות והסכמות, שבסופו של יום עדיפות על מחלוקות ומריבות. והכי חשוב: עובדה שכמעט כל העולם הדמוקרטי הולך לכיוון הזה.

זה לא אומר, שתמיד ריבוי המפלגות הוא חיובי. כאדם שומר מצוות, פשוט התפלצתי למראה הפלגנות בציבור הדתי. בירושלים התמודדו שבע רשימות דתיות וחרדיות; בתל אביב – שלוש. בחיי שאני לא מבין את זה. אלו חילוקי דעות כל כך מהותיים כבר יכולים להיות במישור העירוני? אי-אפשר להסכים על שמירת שבת במרחב הציבורי, על כשרות במוסדות הציבור, על סיוע לבתי כנסת, על בניית מקוואות? ודאי שאפשר; עובדה שבבחירות הקודמות הייתה בתל אביב רשימה דתית-חרדית משותפת. אבל הפעם, אפילו הסכם חלוקת מנדטים לא היה ביניהן. בירושלים מדובר במחלוקות וברגשות השנאה הישנים, שחלפו מן העולם – חוץ מאשר אצל הפוליטיקאים: החסידים נגד הליטאים, האשכנזים נגד הספרדים, החרדים נגד הדתיים-לאומיים. הדברים מגיעים עד כדי כך – קראתי בשבוע שעבר במקור ראשון – שדגל התורה ואגודת ישראל (השותפות בכנסת) יעדיפו ראש עירייה חילוני על פני מישהו מהמפלגה האחרת. כל זה מוביל לנאצות וגידופים, כפי שרק ה"חרדים לדבר השם" יודעים לעשות. ולצד זה נמצאים החרדים הקיצוניים, שמחרימים לגמרי את הבחירות (למרות שאין להם שום בעיה לדרוש ולקבל שירותים מוניציפליים). במבט מן הצד נדמה, שבסופו של דבר – הכל אישי. איש אינו מסוגל לוותר לרעהו, איש אינו מסוגל להתבונן על טובת הציבור שאותו הוא מתיימר לייצג. כל זה מזכיר לי את אמרתו החריפה של ר' מנחם מנדל מקוצק. חז"ל מספרים, שהקב"ה אמר לירבעם בן נבט: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נהלך יחדיו". שאל אותו ירבעם: "ומי בראש?" ר' מנדלי תהה על פשר השאלה – הרי הקב"ה נתן במפורש את הסדר: אלוקים, ירבעם ורחבעם. הוא שאל – והוא השיב: נכון, אבל ירבעם רצה לשמוע את זה עוד פעם. וכך התפלגה הממלכה בצורה חסרת תקנה שהובילה לחורבן ולגלות.

חזרה לארה"ב. הכרת עומק הפילוג בה חיונית להבנת מה שצפוי לקרות אחרי הבחירות לקונגרס בשבוע הבא (6.11.18). ההנחה היא שהדמוקרטים יצליחו להשיג רוב בבית הנבחרים אך לא בסנאט, וזה אומר שבוושינגטון יתחולל בשנתיים הבאות מאבק כוחות כפול: הבית הלבן הרפובליקני נגד בית הנבחרים הדמוקרטי, ובית הנבחרים הדמוקרטי נגד הסנאט הרפובליקני (וגם בין הבית הלבן לסנאט, אם כי בעוצמה נמוכה יותר). הליך החקיקה בארה"ב מחייב הסכמה של שני בתי הקונגרס ושל הנשיא. האחרון יכול להטיל וטו על חוקים, ואז דרוש רוב של שני שלישים בסנאט כדי לבטל אותו. אבל לפני כן צריכים שני הבתים להגיע להסכמה ביניהם, מה שכמעט לעולם אינו קורה. במקרים הללו, מוקמת ועדה של נציגים משני הבתים והיא המנסחת את החוק הסופי (זו הסיבה שחוקים רבים נושאים שני שמות, כמו למשל סרבנס-אוקסלי – שמותיהם של הסנאטור והציר שהובילו אותם). אם אין הסכמה – אין חוק. באווירה האמריקנית הנוכחית, הפיצול הצפוי בשני הקצוות של שדרות פנסילבניה עלול להוביל לתוהו ובוהו ואף לשיתוק. מאחר ששתי המפלגות מנהלות משחק סכום אפס – אם אתה מרוויח סימן שאני מפסיד – הנכונות להגיע להסכמות היא נמוכה מאוד. ומאחר שבבית הלבן יושב דונלד טראמפ, שאינו בדיוק אלוף העולם במתינות, פשרות וטקט, המחלוקות יהיו קשות ויום-יומיות. ברק אובמה התקשה למשול בשנתיים האחרונות שלו, כאשר הקונגרס היה כולו רפובליקני; מפחיד לחשוב מה יקרה עם טראמפ ועם קונגרס שהוא חצי-חצי. לא מדובר בעניין פנימי של ארה"ב. האמרה הידועה קובעת, שאם לארה"ב יש נזלת – לעולם יש שפעת. אם הממשל האמריקני משותק, שחקנים תוקפניים אחרים – ע"ע רוסיה, סין, אירן, קוריאה הצפונית – ינצלו זאת ככל יכולתם. וכדאי גם לנו לשים לב להתפתחויות בוושינגטון. הנשיא כמעט ואינו זקוק לקונגרס לצורך ניהול מדיניות חוץ; שיתוק הזירה הפנימית עשוי להוביל את טראמפ לעסוק יותר בנושאי חוץ, כולל במזרח התיכון בכלל ובסכסוך הישראלי-פלשתיני בפרט.

כאשר אנחנו מגיעים לקלפי ורואים שהרשימות ידניות וההצבעה נעשית בפתקים ממש כמו בשנת תש"ח, קל לצקצק בלשון ולמתוח ביקורת על מעצמת ההיי-טק שמתנהלת בבחירות כמו מדינה בעולם השלישי. אבל בפועל, השיטה שלנו היא הכי טובה דווקא במאה ה-21, כי קשה עד בלתי אפשרי לשבש אותה במתקפת סייבר. בארה"ב, שעברה לפני שנים להצבעות אלקטרוניות ואף ממוחשבות, קיים חשש כבד מפני התערבות זרה – בעיקר רוסית – בבחירות בשבוע הבא. כאשר המערכות מחוברות לאינטרנט, יכולים פצחנים לחדור אליהן ולזרוע מהומה – החל מניתוקים שימנעו הצבעה וכלה בזיוף התוצאות. גם אם מדובר רק בהעברת התוצאות בדוא"ל, עדיין קיימת סכנה של יירוטים, עיכובים וזיופים. ואפילו אם אלו רק מכונות ההצבעה, עדיין אפשר לפגוע בהן פיזית ולגרום להעברת קולות בין מועמדים. התוצאה היא, שבארה"ב מדברים על הצורך לכל הפחות בגיבוי ידני להצבעה האלקטרונית, אם לא על חזרה לפתקי הנייר הישנים והטובים – כן, כמו אצלנו.

סביר להניח שלפחות חלק מראשי הרשויות המקומיות שנבחרו השבוע, יגיעו במהלך השנים לחדרי החקירות ואולי אפילו לתאי המאסר. איך אני יודע? עניין של ניסיון והסתברות. היו ויש כל כך הרבה פרשות שחיתות בשלטון המקומי, עד שקשה להאמין שהן ייעלמו סתם כך. מדוע זה מתרחש? יש לכך שלוש סיבות עיקריות. האחת: בשלטון המקומי יש המון כסף והמון רגולציה, בעיקר בתחום התכנון והבנייה. זוהי קרקע פורייה לשוחד תמורת העדפות, מכרזים או סתם קידום מהיר יותר של תוכניות. השנייה: הפיקוח של השלטון המרכזי הוא חלש; המדינה מתקשה אפילו לאחד רשויות כדי לחסוך כספי ציבור. השלישית: ראשי הרשויות נבחרים בבחירות אישיות לחמש שנים, ללא מגבלה על מספר תקופות הכהונה. כך נוצרים מוקדי כוח המובילים לסיאוב. מאחר שאלו הבעיות, כאן גם צריכים להיות הפתרונות: פישוט ניכר של דיני התכנון והבנייה, זירוז הליכים ויותר בקרה מקצועית במקום פוליטית; הידוק הפיקוח של משרד הפנים, כולל ביקורות פתע והפעלת אמצעים אישיים נגד האחראים לחריגות וחריקות; והגבלת תקופת הכהונה של ראשי הערים או מעבר לבחירה מפלגתית כמו בבחירות לכנסת. אבל כל עוד יהיו חורים ותהיה גבינה – העכברים ימשיכו לגנוב.

איתמר שמעוני כמעט שב ונבחר לראש עיריית אשקלון למרות שהוא מושעה בשל כתב אישום חמור על עבירות שוחד, שלטענת המדינה נעברו כדי להסתיר עבירות מין. מרים פיירברג-איכר נבחרה שוב ובקלות לראש עיריית נתניה למרות החקירה הממושכת המייחסת לה עבירות שוחד. דב צור נבחר שוב לראש עיריית ראשון לציון למרות שגם נגדו מתנהלת חקירה בחשד לעבירות שחיתות. דב ליטבינוף שב ונבחר לראש מועצת תמר, ימים אחדים לאחר שחתם על הסדר טיעון בפרשת ישראל ביתנו. מה קורה פה? הסבר אפשרי אחד יעניק לבוחרים הרבה תחכום וחמלה: שמעוני עוד לא הורשע, נגד פיירברג-איכר וצור אין כתבי אישום, בעניינו של ליטבינוף אין החלטה שיפוטית. יש להם עדיין את חזקת החפות, לא נקבע שהם ביצעו עבירות שיש עימן קלון, אין אמון במשטרה ובפרקליטות – אז אין מניעה לשוב ולבחור אותם (בדיוק כפי שלפני חמש שנים נבחרו שלומי לחיאני, יצחק רוכברגר ושמעון גפסו בעיצומם של ההליכים נגדם). איכשהו נראה שלא זה ההסבר האמיתי. יש כנראה שתי תשובות נכונות. האחת: כאשר מדובר בראש רשות מכהן, להרבה אנשים יש מה להפסיד אם הוא לא ייבחר שוב, ויש לו מנגנון וחשיפה גדולים משל יריביו. השנייה: רבים מדי אומרים משהו בסגנון "כולם מושחתים, אבל הוא לפחות מזיז דברים". לרבים מדי לא כל כך אכפת מטוהר המידות, כל עוד לדעתם ראש הרשות עושה עבודה טובה. ולא משנה אם לפעמים העבודה הטובה הזאת היא תוצר של שחיתות – למשל: קבלת שוחד תמורת בחירה בקבלנים או מתן שוחד תמורת קבלת תקציבים. את התופעה הזאת, של בחירת חשודים ונאשמים, צריך לחקור לעומק בכלים מדעיים אמפיריים כדי לדעת כיצד להתמודד איתה. אני לא אומר שצריך למנוע את התמודדותם; חזקת החפות צריכה לעמוד להם. אני כן אומר, שאם אכן הסיבה היא תפישה לפיה טוהר המידות נסוג מפני איכות התיפקוד – אזי יש צורך בחינוך מקיף, החל מגיל בית הספר, כדי לשרש אותה לפני שתגרום לריקבון קטלני במערכות השלטון שלנו.