האם משה ליאון הבטיח לחרדים בירושלים ששני הרבנים הראשיים הבאים של העיר יבואו משורותיהם? גם אם לא, מה שמעורר סלידה הוא עצם האפשרות שיהיה דיל שכזה, ויותר מכך - השמות שהועלו בדיווח על המגעים לקראת ההכרעה בבחירות לראשות העיר בשבוע הבא. על-פי אותו דיווח, ליאון מוכן להבטיח לסיעת ש"ס שהרב הספרדי הבא יהיה הרב דוד יוסף - בנו של הרב עובדיה יוסף ואחיו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף. לדגל התורה הוא מוכן להעניק את משרת הרב האשכנזי עבור הרב חיים משה לאו - בנו של הרב ישראל מאיר לאו ואחיו של הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו. זהו דיווח של ערב בחירות וההכחשה של ליאון גם היא ערב בחירות, כך שלא הייתי מציע להמר על אמיתותו או שקריותו של הדיווח. אבל כאמור, לא זה מה שחשוב. הדיווח הזה מדגים את השפל אליו התדרדרה מערכת הרבנות הממלכתית בישראל. הוא יכול היה לבוא לעולם רק על-רקע השפל הזה, בו הוא מתקבל בטבעיות ואינו נראה מופרך על פניו. הוא אפשרי משום שכל קוראיו אומרים לעצמם: זה ייתכן, זה אפשרי, זה הגיוני. בהחלט ייתכן שרבנותה של העיר הגדולה ביותר בישראל והחשובה ביותר בעולם היהודי תיקבע בדיל פוליטי. בהחלט ייתכן שימונו אליה מי שאינם המועמדים הטובים ביותר. בהחלט ייתכן שהמשרות הללו יאוישו תוך נפוטיזם בוטה וצפצוף על כל בדל של הגינות ומינהל תקין. עד לפני לא המון שנים, הרבנים הראשיים של הערים הגדולות ושל ישראל היו ראויים לכך. הם היו גדולים בתורה, בעלי ניסיון ברבנות ובדיינות, פוסקים שהציבור ביקש לשמוע את מוצא פיהם. אבל בעשור-שניים-שלושה האחרונים, המשרות הללו הולכות ומוענקות לרבנים קרייריסטים, מי שיודעים לעשות פוליטיקה, כאלו שעיקר כוחם בפיהם ולא במעשיהם, מי שלעיתים אינם עומדים בדרישות הסף של המשרה. היו לנו רבנים ראשיים לישראל שמעולם לא היו רבני ערים, בראש בית הדין הרבני הגדול עמדו ועומדים מי שמעולם לא הוסמכו כדיינים, הפסיקות שלהם מקובלות לכל היותר על חוגים צרים, וכדאי לזכור שהיה לנו גם רב ראשי אחד שמרצה מאסר. ובשנים האחרונות נוסף לכל זה נפוטיזם חסר בושה וחסר מעצורים. קחו את שני הרבנים הראשיים הנוכחיים. הן הרב יוסף והן הרב לאו אינם דיינים, ובכל זאת שניהם עומדים ברוטציה בראש בית הדין הרבני הגדול וכמובן יושבים בדין. לשניהם היו קרובי משפחה בגוף הבוחר (גם אם הללו בטובם לא השתתפו בהצבעה). אצל שניהם, הנכס הגדול ביותר איננו התואר "הרב" וגם לא השם הפרטי, אלא שם המשפחה: הם הבנים-של. כעת רוצים להרחיב את הרעה החולה הזאת גם לירושלים. כדאי לזכור, שהרבנים הראשיים לירושלים חברים במועצת הרבנות הראשית - בראשה עומד כיום הרב יצחק יוסף. אם אחיו ייבחר בחמש השנים הקרובות, דוד יפקח על יצחק - וליצחק תהיה סמכות מול יצחק. ואם הרב חיים משה לאו ייבחר, הוא יהיה חבר לצד אחיו דוד במועצה עם אותו ניגוד עניינים כפול מובנה. וזה בלי קשר לעצם הפיכתה של הרבנות לסידור עבודה משפחתי. ההלכה דנה רבות בשאלה האם אדם זכאי לרשת את מקום אביו ברבנות של קהילה או בית כנסת. לרוב נפסק, שיש לו זכות קדימה אם הוא לכל הפחות ברמתו של אביו. אך יש לזכור, שההלכות הללו נפסקו בקהילות בגולה, בנסיבות שונות לחלוטין משל רבנות עירונית וממלכתית במדינה יהודית עצמאית. ומכל מקום, גם ההלכה נזהרת מאוד מניגודי עניינים ויש לה דרישות סף מהרבנים המועמדים. אם ראשי הרבנות הממלכתית מתפלאים מדוע קרנה נמצאת בשפל המדרגה, כדאי שיסתכלו בראי. כאשר הם סוגרים דילים פוליטיים, כאשר רבנים נבחרים לפי מה שמונח על ראשיהם ולא לפי מה שמונח בתוכם, כאשר המשרות הבכירות ביותר יכולות להיות אחוזה משפחתית סגורה - התוצאה המתבקשת היא רתיעה, סלידה ואף בחילה.