הזכות לייצוג בידי עורך דין היא זכות יסוד בכל מדינה דמוקרטית, ודומה שלא צריך להסביר מדוע. באותה מידה ברור לחלוטין, שלכל אדם יש זכות לבחור כראות עיניו את עורך דינו. הלה כמובן אינו חייב להסכים לייצג, אבל הבחירה היא של הלקוח ושלו בלבד. רק במקרים חריגים, בהם המדינה היא שמעמידה עורך דין (דרך הסניגוריה הציבורית או הסיוע המשפטי), אין ללקוח זכות בחירה בעורך דין ספציפי - למרות שמשתדלים ללכת לקראתו.
זאת זכות שיש לשודדים, אנסים, רוצחים. זאת זכות שיש לפושעים שביצעו את העבירות הנוראות ביותר שניתן להעלות על הדעת. למי אין אותה? לממשלה ישראל, לשריה ולפקידיה. הללו חייבים לקבל את עורך הדין שנשלח אליהם בידי היועץ המשפטי לממשלה.
לאחר שהתמנה עורך הדין, זכותו הברורה של הלקוח היא להתוות את הקו שינקוט. המגבלה היחידה שמוטלת על עורך הדין היא שלא לטעון טענה עובדתית או משפטית בידיעה שהיא שקר - וזה לא חל על כפירה באשמה בפלילים או על הכחשת טענות באזרחי ומינהלי. אם עורך הדין אינו מסכים עם הקו של הלקוח, הדבר היחיד שביכולתו לעשות הוא להתפטר מייצוגו. הוא אינו יכול לטעון אחרת, הוא בוודאי שאינו יכול להכריח את הלקוח לאמץ קו אחר.
זאת זכות שיש לשודדים, אנסים, רוצחים. זאת זכות שיש לפושעים שביצעו את העבירות הנוראות ביותר שניתן להעלות על הדעת. למי אין אותה? לממשלה ישראל, לשריה ולפקידיה. הללו חייבים לקבל את הקו שמכתיב להם עורך דינם. אם אינם מסכימים איתו - הוא יודיע לכולי עלמא שעמדתו שונה ויותיר אותם חשופים.
מי שאינו מאמין שזו המציאות, כדאי שיקרא את מכתבו של
אביחי מנדלבליט ל
איילת שקד (יום ד', 7.11.18) בנושא
דינה זילבר. אני אקבע מי ייצג את הממשלה - הבהיר היועץ לשרה. במילים אחרות: את וכל יתר השרים תקבלו את עורך הדין שאני אמנה לכם, גם אם הוא לא נראה לכם. אתם תשמעו את עצתו של מי שאני אשלח, גם אם אין לכם אמון בו.
את ההשלמה לעמדה הזאת תמצאו בתגובת המדינה לעתירה לבג"ץ נגד השר
אופיר אקוניס, שהוגשה יום לפני כן. מנדלבליט - נמסר בשמו - סבור שהחלטתו של אקוניס שלא לאשר מינוי מסוים, אינה עומדת בקני המידה הראויים ובג"ץ צריך לבטל אותה. נכון, אקוניס חושב אחרת ועמדתו מובאת גם היא - אבל הפרקליט שלו יוצא נגדו ומציע לקבל את העתירה נגדו. כך ממש.
ההתנהגות הזאת איננה רק אבסורד. היא לא "רק" חתירה מתחת לעקרונות הבסיסיים ביותר של משטר דמוקרטי. היא גם הפרה בוטה של כללי האתיקה החלים על כל עורכי הדין - כולל אביחי מנדלבליט ודינה זילבר. הוראת היסוד בכללי האתיקה, כפי שהם עצמם מכנים אותה, היא: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט".
"בנאמנות, במסירות" - אלו לא ממש המילים שהיינו משתמשים בהם כדי לכנות מצב בו עורך הדין כופה את עצמו על הלקוח, מביע בבית המשפט עמדה המנוגדת לזו של הלקוח ואף מתבטא נגדו בפומבי. חיפשתי בכללים הוראה האוסרת על עורך הדין לפעול בצורה שכזאת, ולא מצאתי. סביר להניח שמתקין הכללים פשוט לא העלה על דעתו שמצב שכזה ייתכן. הרי חובות הנאמנות והמסירות הן הבסיס לכל השאר, ואם הללו מופרות - אין טעם בכלל לדבר על כללי אתיקה.
את המצב הזה צריך לשנות מיסודו. הייצוג המשפטי של הממשלה, שריה ופקידיה צריך לעמוד בכללי היסוד של כל ייצוג משפטי: הלקוח בוחר את עורך הדין ומתווה את הקו שלו. אז אפשר לומר, שמי שנכנס לשירות הציבורי - מסכים מראש שעורך הדין שלו יבוא מתוך השירות הציבורי. זה סביר. אבל אי-אפשר לכפות על הממשלה ועל השרים להיות מיוצגים דווקא בידי מי שאין להם בו אמון. יש בפרקליטות מספיק אנשים טובים ומוכשרים.
ודאי שאי-אפשר לכפות על הממשלה ועל השרים לקבל ייצוג המנוגד לעמדתם. במקרה כזה, אין שום הבדל בין פרקליט ציבורי לבין עורך דין פרטי: הוא יכול לכל היותר להתפטר מן הייצוג. ונדגיש: אסור לו לומר לאחרים מדוע עשה זאת, בשל החיסיון המוחלט המוענק ללקוח על יחסיו עם עורך דינו. לכן, במקרים של חילוקי דעות קיצוניים במיוחד, כל שיכולה הפרקליטות לעשות הוא להודיע לשר שאינה מוכנה לייצג אותו ולאפשר לו לשכור עורך דין משלו על חשבון המדינה. ומה שנכון לגבי השר, נכון לגבי המשרד כולו.
הפרקליטות אינה גוף הקיים בפני עצמו ולמען עצמו. הפרקליטות היא מי שמייצג את המדינה, הממשלה, השרים, הפקידים. אין לה שום מעמד בפני עצמה, למעט בתחום הייעוץ המשפטי. בבית המשפט היא בוודאי שאינה יכולה להופיע ולטעון בשם עצמה ולהביע עמדה השונה מאלו של לקוחותיה. לכן, אם יש הליך בו הפרקליטות אינה מוכנה לייצג - אין לה שום מקום בו.
יבואו הטהרנים ויטענו: במצב הזה, השרים והפקידים יעשו מה שבא להם. נשיב להם: ראשית, הם נבחרו כדי לעשות מה שבא להם. שנית, אם יעברו על החוק או על הכללים - הדרך לבית המשפט פתוחה; זה הרי מה שקורה ממילא, כולל במקרים בהם הייעוץ המשפטי והפרקליטות תומכים בדרג המדיני. ונדגיש: אני מדבר על הייצוג כלפי חוץ ולא על הייעוץ כלפי פנים. בעת מתן ייעוץ לשרים ולפקידים, חובתם של הפרקליטים לומר את כל אשר על ליבם, בצורה הגלויה ביותר ולא לחשוש להתנכלויות אישיות או פוליטיות. הבעיה מתחילה כאשר הם עושים את זה בזמן הייצוג בפני גורמי שלטון או בתי המשפט.
ועוד הערה: אם היועצים המשפטיים של הגופים הממשלתיים עושים עבודה כל כך טובה, איך זה שאנחנו מקבלים מדי שנה מאות עמודים של דוחות
מבקר המדינה על כשלים במכרזים ובמינויים ובחוזים ובפרויקטים - כולם תחומים בהם לייעוץ המשפטי יש מקום נכבד? ואם הפרקליטות כל כך טובה ונקייה, איך זה שאנחנו מקבלים מדי חודש פסקי דין המצביעים על פרקליטים שהסתירו ראיות, ששיקרו לבית המשפט, שהגישו כתבי אישום חסרי יסוד? אז בבקשה, תפסיקו לספר לנו שכל הפוליטיקאים מושחתים ושכל הפרקליטים הם צדיקי הדור.
הפתרון איננו הפיכת היועץ המשפטי של המשרד למשרת אמון. יש צורך שהתפקיד הזה יאויש בידי אנשי מקצוע בעלי ניסיון, שיהיו מחויבים לחוק ולא לשר. אבל צריך לתת לשר יותר משקל בבחירתם (חוק היועצים המשפטיים הוא צעד בכיוון הנכון), ובעיקר צריך להחיל עליהם את ההיגיון הפשוט ואת כללי האתיקה. אם השר אינו מרוצה מפרקליט מסוים - צריך לתת לו אחר. אם הפרקליט אינו מרוצה מהתנהלות השר - שלא ייצג אותו.
מה שיש לנו היום, הוא יועצים שהופכים לשליטים ומייצגים שהופכים לבעלי הבית. מה שיש לנו היום, הוא שלכל פושע - החל מכייס קטן וכלה ברוצח סדרתי - יש יותר זכויות וגמישות מאשר לשרים בממשלת ישראל. אם זה לא טירוף, אני לא יודע מה כן.
