צ׳ארלס ווייט (1918-1979) הקדיש את כל חייו לציורים שהדגישו את גדולתם של האישים האפרו-אמריקניים ותרומתם להיסטוריה האמריקנית. אך לא רק. בציוריו, שרובם בשחור-לבן, וברישומיו הרבים ברטרוספקטיבה הענקית הראשונה לאחר 30 שנה, תיעד את הסבל והמצוקה שעברו אחיו באמריקה כעבדים, ולאחר "שחרורם" המשיכו להיות מנוצלים כפועלים השחורים, תוך אפליה גזעית משפילה וכואבת. גלריה MICHAEL ROSENFELD בצ׳לסי, מנהטן, עורכת במקביל למומא תערוכה לצ׳ארלס ווייט וחבריו בני דורו. הגלריה מאופיינת לאורך השנים בהצגת אמנים אפרו אמריקנים, שאת יצירת אחת מהם רכש מהגלריה הנשיא אובמה ותלה אותה בחדר האוכל בבית הלבן. הגישה הליברלית של הגלריסט היהודי מהווה חלק מהגישה הליברלית בקרב היהודים האמריקנים באהדה לאחר, בפרט בניו-יורק.
התערוכה במומא מחולקת לשלושה חלקים כרונולוגית: לתקופת חייו בשיקגו, לניו-יורק וללוס אנג׳לס. מגיל רך החל להפציע כשרון הציור שלו. לכן נבחר מבין 500 אחרים לזכות במילגת לימודים בביה"ס של ה"ארט אינסטיטוט אוף שיקגו". הוא המשיך ללמוד עם מורים נוספים, ביניהם
איבן אולברייט, הצייר הסוריאליסטי הכה ייחודי. בשנות השפל הכלכלי בארה"ב העניק המשרד הפדרלי לפרויקטים אמנותיים WPA את האפשרות לטובי הציירים אז ליצור כדי להתקיים, בשכרו אותם ליצור עבודות מונומנטליות, ציורי קיר ענקים, שכולם מוצגים לראווה לכלל הציבור במקומות בהם הוצבו. העבודות של ווייט כמו
"Five Great American Negroes" מ-1939 הקנו לו את ראשית פרסומו.
הקשר העמוק שלו למוזיקה וידידותו עם גדולי הזמר האמריקני אז כמו פול רובסון, הארי בלפונטה, מאהליה ג׳קסון ובסי סמית, מוצג בדיוקנאות שלהם בתערוכה. ככלל, בציורי הדיוקנאות שלו ניכרת עוצמת הדיכוי והעצב החרוט על פני אלה שצייר. במיוחד בולט גודלן של כפות הידים של עובדי האדמה, וכן הדיכאון בפני הילדים והנשים המנוצלים. כמו ציירים אחרים מהמיגזר, תרמו ציוריו של ווייט לדחית המימסד מההכרה באיכות יצירותיו, ולהזמנתו לתערוכות, אך בדרכו השקטה והנובעת מעומקי לבו, המשיך והנציח את כל המוצאות את השחורים באמריקה עד לביטול האפליה הגזעית. בכך הציורים מהווים חלק חשוב באהבת האמריקנים למורשת של עצמם, מה שמתבטא בהנצחת כל שבב של היסטוריה שלהם. ב-1941 נישא ועבר לניו-אורלינס ללמד באוניברסיטה, ובהמשך עבר לניו-יורק עם מילגת לימודים ב"ארט סטיודנט ליג". ב-1944 התגייס ל"גדוד מס׳ 132 שכולו-שחור" ושירת 8 חדשים עד לשחרורו מפאת שחפת ריאתית שלקה בה. מה שבהמשך גרם לקיצו.
כמו ציורו של
נורמן רוקוול מ-1964 את הילדה השחורה שנזקקה לליווי של כמה שוטרים מלפניה ומאחוריה, על-מנת להגיע בחיים לבית הספר - ציור שהיה לאבן דרך בתולדות האמנות וההיסטוריה האמריקנית - כך ציורי וויט המוצגים כעת ברצף של כל התקופות, מנציחים את החלק הכאוב בהיסטוריה האמריקנית שתודה לאל חלף ואיננו. בשיקגו היו בין חבריו סופרים, (כמו ריצ׳רד רייט שציורו של ווייט "הבן היליד מספר 2" נובע משם ספרו של רייט), משוררים, אמנים שהמשותף לכולם היה הקדשתם למען שיפור מצב השחורים בעירם. גם כשעבר לחיות בלוס אנג׳לס, נשאר בקשר עם חבריו האינטלקטואלים במזרח.
הכוח השקט רעיונותיו החברתיים כנגד האפליה הגזעית, בפרט בציוריו בהם הדגיש את חלקן של הנשים בבנית הכלכלה האמריקנית, ולמרות שמעולם לא היה קומוניסט, הביאו להזמנתו לחקירה בוועדה שיזם מקארתי. למזלו, ניצל מציד המכשפות באופן לא ידוע. אך לעולם לא נטש את מלחמתו כנגד האפליה וחוסר השוויון. במשך השנים לימד אמנות במוסדות שונים בערים בהן גר. ב-1956 עבר לקליפורניה, שם המשיך לחיות עד יום מותו.
התערוכה של צ׳ארלס וויט בגלריה רוזנפלד, כוללת בנוסף, ציורים שונים של ציירים שחורים מעולים אחרים כמו רומר בירדן, ג׳ייקוב לורנס, ארצ׳יבלד מוטלי, בטי סאאר ומריון פרקינס בין היתר. היא מעניקה מבט רחב יריעה על תרומת המיגזר לשמירה על קורות העם האמריקני, ומכבדת את תרומתם לאמנות האמריקנית.
התערוכות של צ׳ארלס ווייט בגלריה רוזנפלד היוקרתית ומוזאון מומא מהחשובים בעולם הן פתיחת צוהר לעבר אמנות שערכיותה נובעת הן מהאיכות והן מהמסר הכה חשוב שהן מכילות: אפשר להילחם למען צדק ושוויון גם באמנות, ובלי צורך לגדף ולעשות מהומות בהפגנות. הכוח השקט פועל היטב ומשיג תוצאות.
