1. לשאלה הגדולה ביותר בתיק הצוללות (או בשמו המדויק יותר: תיק כלי השיט) אין מענה בהודעת המשטרה על סיום החקירה: האם השוחד הנטען הביא לביצוע רכישות בלתי נחוצות, לתשלומי יתר של המדינה או לרכישת כלי שיט פגומים.
נחזור למקבילה היחידה אי-פעם לפרשת שחיתות שכזו במגזר הביטחוני: פרשת רמי דותן. שם נמצא, כי מי שהיה ראש להק ציוד בחיל-האוויר גזר לעצמו קופון - בדומה לסוכנים פרטיים שהסתובבו סביב עסקות הענק של חיל-האוויר - מתוך כספים שהוציא במרמה מהממשל האמריקני לטובת החיל. לא נמצא בדל ראיה לכך שהחיל קנה מטוסים או מנועים שלא אמור היה לקנות, ששילם יותר מדי או שקיבל ציוד פגום. דותן ניצל את העובדה שהייתה תחרות קשה בין היצרנים האמריקניים, כדי לקבל כמה מיליוני דולרים לכיסו.
מובן שהחשדות עצמם בתיק הצוללות - אם יוכחו - הם חמורים ביותר. עבירת שוחד היא תמיד חמורה, כפי שהוכיח המחוקק כאשר קבע לצידה עונש של עשר שנות מאסר. עבירת
הלבנת הון היא תמיד חמורה; גם העונש עליה הוא עשר שנות מאסר. השאלה האם בנוסף לשוחד הייתה גם פגיעה בביטחון המדינה, היא לתוספת חומרה - הן מבחינה משפטית והן מבחינה ציבורית. על זה צריכה המשטרה לתת תשובה, כבר עכשיו.
2. שורש הרע - גם בפרשת דותן וגם בפרשת כלי השיט - הוא בקיומם של מתווכים וגורמי ביניים בעסקות הענק הביטחוניות. פרשת דותן התחוללה בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, משרד הביטחון היה אמור להפיק את הלקחים - והנה אנחנו רואים שוב את אותה תופעה.
אחרי פרשת דותן הודיע הפנטגון, שישראל תתחיל לבצע את הרכש הביטחוני באמצעותו ולא במישרין מול הספקים. המטרה הייתה ברורה: בלי מתווכים, בלי עסקים מתחת לשולחן, הכל בנהלים המסודרים של משרד ההגנה הגדול ביותר בעולם. הפנטגון יכול היה להציב דרישה זו משום שהרכש בארה"ב מבוצע בכספי הממשל האמריקני. לממשלת גרמניה היה קשה יותר להציב דרישה דומה, משום שישראל מבצעת את כלי הרכש במימון משותף שלה ושל גרמניה.
השאלה היא, מדוע בכלל הייתה טיסנקרופ צריכה נציג בישראל. החברה מספיק גדולה וצה"ל לקוח מספיק חשוב, כדי לעשות אחת משתיים: או להציב כאן עובד שלה (אפילו במשרה חלקית) או שהישראלים יבואו למשרדיה כדי לנהל את המו"מ. ברגע בו יש מתווך/סוכן/נציג שמקבל עמלות לפי גובה העסקות, הפרצה הקוראת לגנב היא כמעט בלתי ניתנת לסתימה. בהקשר הזה חייב משרד הביטחון להודיע עכשיו: יותר לא עובדים עם סוכנים - לא ברכש של מיליארד דולר, לא ברכש של 100 מיליון ואפילו לא ברכש של מיליון.
3. אז
בנימין נתניהו לא חשוד בפרשה, בניגוד לפרסום הבומבסטי הראשון של
רביב דרוקר וכפי שאמרנו לכם כאן. מצד שני, יש יותר מדי חשודים בסביבתו הקרובה מאוד:
דוד שמרון,
אבריאל בר-יוסף,
דוד שרן. הצקצקנים והצדקנים יגלגלו את עיניהם השמימה ויאמרו: לא ייתכן שהוא לא ידע. ובכן, המשטרה הגיעה למסקנה שהוא לא ידע - אבל הם הרי לא יקבלו לעולם ממצאים המנקים את נתניהו.
ובכל זאת, יש כאן משהו מטריד. נזכיר שהיו עוד אנשים ב"אקווריום" - כפי שמכונה לשכת ראש הממשלה - שנתפסו בקלקלתם: ראש הלשכה
נתן אשל, היועצת פרח לרנר. וזה כמובן עוד לפני שדיברנו על החקירות נגד נתניהו עצמו: פרשת המתנות, פרשת בזק, פרשת מוזס. וזה עוד לפני שדיברנו על כתב האישום נגד
שרה נתניהו.
התחושה היא, ששנות השלטון הארוכות והעדר כל חלופה ניכרת לעין, גרמו לנתניהו ולחלק מן הסובבים אותו להיות לכל הפחות אדישים לכללים של אתיקה, התנהגות ראויה ויושרה. לכל הפחות - אם לא להפוך לעבריינים של ממש. שוב ושוב מתברר, כי ההיבריס - חטא הגאווה - הוא שגורם ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
אין זה אומר שצריך להגביל את כהונתו של ראש הממשלה. כפי שהראיתי בעבר, הגבלות כאלו קיימות כאשר הבחירה אישית (כגון נשיאי ארה"ב וצרפת) ואיננה קיימת כאשר הבחירות הן מפלגתיות (כמו בבריטניה וגרמניה). זה כן אומר, שהן השליטים עצמם, הן הסובבים אותם והן שומרי הסף, חייבים להיות עירניים לסכנה של התקרנפות, חזירות ושאר בהמות טמאות.
