פתיח בעקבות ספרו החדש של אליעד וינשל "והנגב לא ישקוט" סוגיית הבדואים בנגב - בין פתרון אזרחי לסכסוך לאומי" (תל אביב 2018). הכבישים המהירים שנסללו בשנים האחרונות בנגב מאפשרים לציבור הישראלי לעקוף את "הסוגיה הבדואית" במהירות גבוהה וכמעט בעצימת עיניים. אם לא נחשפים לתצלומי האוויר המראים את התפשטות שטחי התיישבות הבדואים, אפשר להמשיך להתעלם מהנושא באדישות האופיינית.
אלא שסטייה קלה מן הדרכים הראשיות תחשוף סבל קיומי יומיומי של הבדואים ואת היקף הבעיה המסכנת את עתיד הנגב ואת עתידה של מדינת ישראל. סכסוך קרקעות בין השבטים הבדואים לבין מדינת ישראל, שלא בא על פתרונו גם 70 שנים לאחר הקמת המדינה, הביא את הנגב למבוי סתום. מבחינת הבדואים מדובר בקרקעות השייכות להם ולכן יש להכיר בכל הכפרים שלהם.
המדינה לעומת זאת רואה בקרקעות אלה אדמות מדינה, אך מכירה בפועל בחזקה הבדואית על הקרקע. וכך, למרות הניסיונות הרבים שנעשו במהלך השנים להסדיר את הסוגיה הבדואית ואת התיישבותם ביישובי קבע, הדבר לא צלח. הספר "והנגב לא ישקוט", המבקש להנגיש סוגיה חשובה זו לציבור הרחב, סוקר בכתיבה תמציתית את הרקע ההיסטורי, החברתי והמשפטי של ניסיונות הסדרת ההתיישבות הבדואית ומתמקד בכישלון הניסיונות הללו. בחלקו המרכזי עוסק הספר בתהליך הפוליטי והמקצועי אשר בסופו גובש המתווה המכונה "מתווה בגין", בקמפיין הציבורי מימין ומשמאל ובניתוח הסיבות שהובילו לביטולו.
עו"ד אליעד וינשל הוא בוגר הפקולטות למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית ובית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד. בשנת 2011, לאחר שורה של תפקידים במשרד המשפטים, בהם תפקיד העוזר הראשי ליועץ המשפטי לממשלה, ולאחר שנת השתלמות באוניברסיטת הרווארד, גויס למשימת הייעוץ המשפטי לפרויקט להסדרת התיישבות הבדואים בנגב.
ביקשנו להתרכז הפעם בפרק אחד המנתח את תוכניתו של ח"כ
בני בגין ואת שאירע עד "לקבורתה" הפרלמנטרית. הצבנו לעצמנו שאלה אחת - האם המלצות בגין אכן היה ביכולתן לפתור את בעיית הבדואים בנגב והאם העובדה שהן בוטלו, גרמה לעימות (סכסוך) בהקשר לתביעות הבעלות בקרקע להמשך ואף להתעצם? בספטמבר 2011 אישרה הממשלה את "דוח אהוד פראוור" שקבע מתווה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב (יישום המלצות דוח השופט גולדברג). בינואר 2013 אישרה הממשלה את המלצות בני בגין לשינויים בתוכנית להסדרת ההתיישבות.
בפני הוועדה עמדו 2900 תביעות בעלות על קרקע מצד 12 אלף תובעים על שטח כולל של 590 אלף דונם. הפעם, הופעל בוועדת בגין "מנגנון שמיעת הערות המגזר הבדואי" כתשובה לטענות השבטים שלא נועצו עם הבדואים במהלכים שקדמו לדוח גולדברג. בנוסף, הח"כ בגין צריך היה להתמודד עם יישומם של "תיקוני
דוד רותם" שהיו בעיקרן תוצר של הסכמות פוליטיות והעמידו סימן שאלה גדול לגבי יכולת יישום ההמלצות. מכאן שמנגנון ההקשבה (צעד שהוכיח רצינות הממשלה הפעם) הפך בדיעבד את דוח בגין לא לבחינה מחודשת של ההמלצות הקודמות אלא היווה את תחילתו של סיבוב שינויים נוסף.