בימויו של נעם שמואל הפעם, בשונה מבימויו מחזה זה בסטודיו יורם לוינשטיין ב-2014, מרחיב את היריעה, משתמש בסמלים במקום בפרטים ריאליסטיים נוקבים, ומעדן את התופת שחולל הטאליבן באפגניסטן משנות השבעים ואילך. החיים הנעימים של שני הילדים בקבול, מסופרים על-ידי אמיר (אבי אזולאי), בן האיש העשיר, כשהוא כבר בגיל מבוגר וחי בסן פרנסיסקו, ומדוגמים בידי יולי סקר כאמיר הצעיר והלל קפון כחסן משרתו. חיי הילדים שגדלו כאחים, מלווים בנער אלים בשכונתם, המתעלל בחסן משום שהוא אזארי, בעוד שהוא, עסאף (פיראס נאסר) הוא פשטוני, כמו אמיר. התחרות בין הילדים מי ילכוד את העפיפון האחרון הופכת לתחרות גורלית. משום שעסאף שלא זכה בה, מתעלל בחסן מינית, והופך אותו בהמשך לנערת שעשועים שלו - נוהג שהיה מקובל באפגניסטן. אביו של אמיר - באבא (דורון תבורי) עוצר את הבעת רגשותיו לבנו הבכור, בעוד שעל בן המשרת, חסן, הוא מעטיר חום ורגש. אמיר מאוד מתוסכל מיחס אביו ובוגד בחברו, ורק בסוף הדרמה מתגלה הסוד המשפחתי. הרקע של כיבוש הרוסים את המדינה וכניסת הטאליבן, מודגמים יפה על-ידי שלל השחקנים. עיצוב הבמה הכה רחבה בידי ניב מנור, והשארת רוב הקאסט על הבמה ברוב הזמן, מה ששאול מהמחזות היוונים הקלאסיים, מרחיב את היריעה וממלא את החלל הענק של הבמה. הודות לעיצוב התנועה הכה מקורי ווירטואוזי של עמית זמיר, העין רוויה והתמונה עשירה. בימויו של נועם שמואל מסיפורם האוטוביוגרפי במידה מסוימת של הסופר והמחזאי, נשען במידה מסוימת על בימויו הקודם את המחזה הזה ב-2014, ושילוב בליהוק חלק משחקני סטודיו יורם לוינשטיין אז: הכולל את אבי אזולאי המעולה, בהיגוי ברור והופעה מרשימה שתענוג לחזות בו; את הלל קפון הכה מרגש בדמות חסן שמקריב הכל למען אמיר; ותום אפלבאום וכרמל קנדל המתחלקים בתפקידם כ-אמיר וכ-סוראיה. תרגומה הנפלא של עינת ברנובסקי מאז ועיצוב התנועה השונה הפעם של עמית זמיר - גם הם נוטלים בשנית חלק בהפקה בגשר. הפקה זו (בניגוד לצעירים שבשחקנים) נשענת גם על שחקני גשר ותיקים יותר כמו דורון תבורי כאב החזק והנוקשה, על גלעד קלטר כרחים חאן, על אלכסנדר סנדרוביץ, כעלי המשרת השפוף, אביו של חסן וגם בדמות הפוכה - כגנרל הרפרזנטטיבי ואביה של סוראיה (רוני עינב), שנישאה לאמיר. וכן ויטלי פוקס בכמה תפקידים, ששלל התלבושות הכה מגוונות שעיצבה אביה בש סוקול, מקנה לו ולכולם להיכנס לדמויות שונות ומגוונות תוך העשרת הסצינות. העוגן המרכזי בהצגה הוא חטא או עוול שאדם עושה בילדותו - ירדוף אחריו עד לסוף ימיו, או עד שיכפר עליו. הדרמה כאן מתרקמת לאיטה מהילדות, בה בולט חלקו של פיראס נסאר במשחקו הכה משובח (והזכור לצופי "פאודה" כ"אל מקדסי"). הוא הנבל האולטימטיבי, אך שובה את לב הצופים באיכות משחקו. בכלל, הקהל תמיד אוהב לחבב את הרע... והדרמה ממשיכה ועוברת עם השנים מאפגניסטן לפקיסטן ומשם לאמריקה. סיפורו המקסים של חאלד חוסייני שהיה למחזה ולסרט, עשוי באופן נרטיבי, ופורש לפני הצופים את ראשית היווצרות הטאליבן, השינוי התהומי והנוקשה שהחיל האיסלאם על האזרחים שם ובהמשך בארצות נוספות בהן הושתל, מהווה בכך אזהרה ואור אדום למה שמצפה חס וחלילה לעם שעקרונות הטאליבן, או דאעש (isis) יחדרו אליו, אם באופן חלקי או בכיבוש מלא. כולל הכיבוש הזוחל של אירופה בידי המהגרים המוסלמים. ומי שלא מבין את המסר הפשוט שכוללות הצהרותיהם, יתאכזב מאוד לכשיגיע לידי מגע קרוב עמם... כל זאת - בהצגה מלאת דרמה, סיפור עם בשר, שופע רגשות ועשוי בידי שחקנים ויוצרים שהודרכו כהלכה בידי במאי מנוסה, ובידי מדריכת ההיגוי הפארסי ד"ר תמר עילם גינדין. כמובן בתיאטרון גשר אין הצגה בלי שטיקים וטריקים ויזואלים שמנהלו, יבגני אריה כה אוהב, וגם זה אחד ההבדלים בין שתי ההפקות. אם כי, הצפיה בו לראשונה הותירה בי רושם עז יותר מבין שתי ההפקות. ייתכן משום שלא ידעתי אז את הסוף.

הצגה שלוקחת את הקהל לספירה אחרת. לעולם בו עקרונות התרבות המערבית, אם היו - נעלמו כליל, והכוח והאלימות שולטים בו. תמונה צבעונית וססגונית לסיפור נוקב.