טראמפ מול ניקסון

ריצ'רד ניקסון הושבע לנשיא ארה"ב ב-20 בינואר 1969. היה לו עבר פוליטי מרשים, שכלל את כל שלבי הממשל הפדראלי: חבר בבית הנבחרים מטעם קליפורניה (1950-1947), סנאטור מטעם קליפורניה (1953-1950), סגן נשיא ארה"ב (1953-1961), מועמד שהפסיד בבחירות לנשיאות (1960) ומועמד שהפסיד בבחירות לתפקיד מושל קליפורניה (1962). בהשכלתו היה ניקסון עורך דין, הוא התגייס לצי במלחמת העולם השנייה והגיע לדרגת קומנדר (למרות שיכול היה לקבל פטור הן על-רקע מצפוני והן משום שעבד בשירות המדינה). ניקסון ורעייתו פאט היו נשואים במשך 53 שנים והורים לשתי בנות. ניקסון היה חסר חוש הומור. דונלד טראמפ הושבע לנשיא ארה"ב ב-20 בינואר 2017. הוא הנשיא הראשון בהיסטוריה שהגיע לתפקיד ללא כל ניסיון בממשל או בצבא – וגם הנשיא המיליארדר הראשון. טראמפ היה איש עסקים, יזם נדל"ן וכוכב ריאליטי. הוא לא היה רפובליקני כל חייו, כמו ניקסון; טראמפ היה מזוהה עם הדמוקרטים ופעם הגדיר את עצמו כעצמאי. השכלתו האקדמית היא תואר ראשון בכלכלה. טראמפ לא שירת בצבא מסיבות רפואיות. הוא התחתן שלוש פעמים ואב לחמישה ילדים. טראמפ הוא חסר חוש הומור. ערב בחירות 1968 טרפד ניקסון את המגעים שניהל הנשיא לינדון ג'ונסון להוצאת הצבא האמריקני מווייטנאם, בהבטיחו למנהיגי הדרום שתחת נשיאותו יקבלו תנאים טובים יותר. ניקסון חשש שהסכם שכזה יגביר את סיכוייו של יוברט האמפרי, שהיה סגנו של ג'ונסון והתמודד מולו. ג'ונסון ידע על כך ולא עשה דבר, מחשש שצעד שלו ייתפס כהתערבות בבחירות לטובת האמפרי. ערב בחירות 2016 סייעה רוסיה לטראמפ להיבחר, על-ידי פריצה למחשבי הדמוקרטים והדלפת תכתובות דוא"ל מביכות, ועל-ידי הצפת הרשתות החברתיות במידע כוזב. השאלה האם טראמפ עצמו או אנשי הקמפיין שלו ידעו על המעורבות הרוסית עומדת במרכז חקירת הפרשה. הנשיא ברק אומה ידע על כך ולא עשה דבר, מחשש שצעד שלו ייתפס כהתערבות בבחירות לטובת הילרי קלינטון.

בבחירות של 1960 הפסיד ניקסון לג'ון קנדי בפער של 112,827 קולות שהיו 0.17%; במניין האלקטורים גבר עליו קנדי ברוב של 303 מול 219. כיום ידוע, שנצחונו של קנדי הושג לפחות חלקית באמצעים בלתי כשרים: אביו, ג'ו קנדי, קנה קולות בעזרת המאפיה של שיקגו. לניקסון היו סימנים בזמן אמת למתרחש, אבל הוא החליט שלא לערער על התוצאות כדי שלא לפגוע ביציבות הממשל. בבחירות 1968 גבר ניקסון על יוברט האמפרי בפער דומה מאוד לזה שבו הפסיד שמונה שנים קודם לכן: 511,944 קולות שהיו 0.7%; במניין האלקטורים ניצח ניקסון ברוב של 301 מול 191. ההפסד הזעום ב-1960 והניצחון הזעום ב-1968 מילאו את ניקסון בתחושות של מרירות, רגשי נחיתות ורדיפה – בעיקר מול האליטות האקדמיות, התקשורתיות והפוליטיות – שהובילו במישרין לפרשת ווטרגייט. הן לא חלפו גם כאשר ב-1972 השיג את אחד הנצחונות המוחצים ביותר בתולדות ארה"ב: 60.7% ו-520 אלקטורים מול 37.5% ו-17 אלקטורים בלבד לג'ורג' מקגאוורן. טראמפ הפסיד להילרי קלינטון בפער של 2,868,686 קולות שהיו 2.1%, אך ניצח במניין האלקטורים ברוב של 304 מול 227 בזכות פער של 70,000 קולות במספר מדינות מפתח. בכך היה טראמפ לנשיא החמישי בלבד שנבחר למרות שהפסיד בספירת הקולות, ועם ההפסד הגבוה ביותר מבין החמישה. טראמפ טוען מאז הבחירות – ללא כל הוכחה – שהיה מנצח גם במניין הקולות, אלמלא זיופים והצבעות של מי שלא היו רשאים להצביע. פחות מיממה לאחר שניצח בבחירות 1972, דרש ניקסון מכל אנשי סגל הבית הלבן ומכל חברי הקבינט להתפטר. "העובדה שביקש התפטרויות בסיטונות שעות אחדות לאחר שנבחר, שחילק טפסים שברור היה כי שוכפלו תוך כדי מערכת בחירות שבה היו רבים מן הקורבנות עמלים עד כלות הכוחות, זה היה דבר פוגע ומשפיל", כותב הנרי קיסינג'ר בזכרונותיו. פחות מיממה לאחר בחירות האמצע של 2018, דרש טראמפ משר המשפטים, ג'ף סשנס, להתפטר. גם מחליפו כבר היה מוכן: ראש לשכתו, מתיו וויטאקר. השבוע פורסם, כי טראמפ מתכוון לפטר בקרוב גם את השרה לביטחון פנים, קירסטן נילסן.

סגנו הראשון של ניקסון היו ספירו אגניו, שהיה קודם לכן מנהל מחוז בולטימור ומושל מרילנד. לאחר שנאלץ להתפטר בשל עבירות מס, מינה ניקסון את ג'רלד פורד, שהיה עד אז מנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט. סגנו של טראמפ הוא מייק פנס, שהיה בעבר חבר בית הנבחרים של מדינת אינדיאנה ומושל מדינה זו. בקבינט של ניקסון היו 11 שרים, כולם גברים לבנים. בשנתיים הראשונות לכהונתו התחלפו חמישה מהם. בקבינט של טראמפ יש 15 שרים, כולל שלוש נשים ואפרו-אמריקני אחד; בשנתיים הראשונות לכהונתו התחלפו ארבעה מהם, ואולי עוד אחד בדרך. שרי החוץ של ניקסון היו ויליאם רוג'רס (בעבר שר המשפטים) והנרי קיסינג'ר (שהיה לפני כן היועץ לביטחון לאומי); שר החוץ הראשון של טראמפ היה רקס טילרסון (לשעבר מנכ"ל אקסון-מוביל), וכיום – מייק פומפאו (לשעבר ראש ב-CIA וחבר קונגרס). שרי האוצר של ניקסון היו דייוויד קנדי (איש פיננסים) וג'ורג' שולץ (כלכלן, איש אקדמיה ולשעבר שר האוצר); שר האוצר של ניקסון הוא סטיב מנוחין (איש פיננסים). שרי ההגנה של ניקסון היו מלווין ליירד (לשעבר חבר קונגרס) וג'יימס שלזינגר (כלכלן ולשעבר מנהל המודיעין); שר ההגנה של טראמפ הוא ג'ים מאטיס (גנרל בעל ארבעה כוכבים). שרי המשפטים של ניקסון היו ג'ון מיצ'ל (שניהל את הקמפיין שלו) ואליוט ריצ'רדסון (שהיה שר הבריאות, תת-שר החוץ, התובע הכללי של מסוצ'סטס וסגן מושל המדינה); השר של טראמפ היה ג'ף סשנס (לשעבר סנאטור מאלבמה והתובע הכללי המדינה) וממלא מקומו הוא מתיו וויטאקר (שהיה הרמ"ט של סשנס). ראש סגל הבית הלבן של ניקסון היה בוב הלדמן (איש פרסום שעבד בקמפיינים של ניקסון) ואחריו – אלכסנדר הייג (גנרל ולשעבר סגן הרמטכ"ל). ראש הסגל של טראמפ היה ריינוס פריבוס (לשעבר יו"ר הוועידה הרפובליקנית הלאומית), ואחריו – ג'ון קלי (גנרל ולשעבר השר לביטחון פנים).

ניקסון התמודד במשך כל נשיאותו עם קונגרס שהיה בשליטה דמוקרטית. בשנים 1970-1968 היו לדמוקרטים 63 סנאטורים (מול 37) ו-243 צירים (מול 187); בשנתיים הבאות – 57 סנאטורים דמוקרטים (מול 43) ו-255 צירים (מול 180); ובשנתיים האחרונות לכהונתו – 54 סנטורים (מול 44 ושני עצמאים) ו-242 צירים (מול 192). כיוון שכך – וגם משום שזה היה טעמו האישי – התמקד ניקסון במדיניות החוץ, בה הנשיא אינו תלוי בקונגרס: הוא הוציא את ארה"ב מווייטנאם, הגיע לדטאנט עם ברית המועצות ופתח את השער לסין. גורלו נחרץ כאשר גם הרפובליקנים בסנאט נטשו אותו, לנוכח הגילויים המתרבים בפרשת ווטרגייט, והיה ברור שהוא יורשע אם לא יתפטר. טראמפ נהנה בשנתיים הראשונות לכהונתו ממצב ששרר רק בארבע מבין 36 השנים הקודמות: אותה מפלגה שלטה גם בבית הלבן וגם בקונגרס. בבית הנבחרים היה זה רוב נוח של 241 מול 194; בסנאט הוא היה מינימלי – 51 מול 49. אופיו של טראמפ, הבוז שלו כלפי ותיקי המפלגה הרפובליקנית וחוסר הניסיון שלו גרמו לכך שהצליח להעביר רק חלק מיוזמותיו. החשובות שבהן היו הרפורמה במס ומינוי שני שופטים לבית המשפט העליון; הוא לא הצליח לבטל את אובמהקר, לשנות את חוקי ההגירה ולבנות חומה בגבול מקסיקו. המשימה תהיה קשה בהרבה כעת, עם רוב דמוקרטי בבית הנבחרים (227-237 מול 208-198) ולמרות הרוב הרפובליקני הגדול יותר בסנאט (54-51 מול 47-44 ושני עצמאים).

ניקסון מאוד לא אהב את התקשורת, שמצידה לא אהבה אותו. אולי זה היה קשור בכך שלדעת רבים, את הבחירות של 1960 הוא הפסיד בין היתר בגלל העימות עם ג'ון קנדי, אליו הגיע חולה ובו התקשה להתמודד עם הקסם של JFK הצעיר והנאה. חוץ מזה, התקשורת מטבעה היא ליברלית – וניקסון היה שמרן מלב המפלגה הרפובליקנית. דובר הבית הלבן, רון זיגלר, רק החמיר את המצב בתדרוכים בפרשת ווטרגייט שהתבררו ככוזבים. הפתרון של ניקסון היה לעקוף את התקשורת: הוא נשא לא פחות מ-37 נאומים טלוויזיוניים לאומה (לא כולל נאומים בקונגרס ובאירועים אחרים) – ממוצע של נאום בכל פחות מחודשיים. על יחסיו של טראמפ עם התקשורת אין צורך להרחיב את הדיבור. הוא קורא לאנשיה "אויבי האומה", "פייק ניוז", "כושלים". הם נכנסים בו על כל מעשה ועל כל אמירה. הבוז והתיעוב ההדדיים מרקיעי שחקים. גם טראמפ עוקף את התקשורת הממוסדת – בציוצים שלו. אבל בניגוד לנאומים של ניקסון, שהוכנו בקפידה ונקראו מן הכתב, הציוצים של טראמפ הם שליפות – לעיתים חסרות רסן, לעיתים מביכות, לעיתים מסוכנות.

ייתכן שכבר סיפרתי את זה, אבל הסיפור נהדר ומאוד רלוונטי. הנרי קיסינג'ר נשאל כיצד יכלה להתרחש פרשת ווטרגייט. תשובתו הייתה: כי איזשהו מטומטם עשה בדיוק מה שניקסון אמר לו. קיסינג'ר הסביר, שלניקסון היו התפרצויות זעם בהן יכול היה לתת הוראות משוגעות בעליל, כמו להפציץ את מוסקבה. עוזריו ידעו שצריך לומר "כן, אדוני הנשיא" – ולא לעשות דבר עד שהוא יירגע. אבל כאשר הורה ניקסון ביוני 1972 לשבש את חקירת הפריצה למטה הדמוקרטים בבניין ווטרגייט, הלכו אנשיו ועשו בדיוק את זה. הסוף ידוע. בוב וודוורד חשף לפני חודשיים, כי בבית הלבן של טראמפ יש מי שמסכלים בכוונה הוראות מסוכנות שלו. כאשר הורה לשר ההגנה, ג'ים מאטיס, לפעול לחיסולו של בשאר אסד, הניח מאטיס את שפופרת הטלפון ואמר לעוזריו: לא נעשה שום דבר כזה. יו"ר מועצת היועצים הכלכליים דאז, גארי קוהן, גנב משולחנו של טראמפ החלטה על ביטול הסכם הסחר החופשי עם קוריאה הדרומית. באותה צורה מנע ממנו קוהן להוציא את ארה"ב מהסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה.

לניקסון היה ניסיון פוליטי וממשלי עשיר; טראמפ חף ממנו לחלוטין. ניקסון ניצח בבחירות ברוב זעום; טראמפ ניצח באלקטורים והפסיד במניין הקולות. הממשל של טראמפ מאוזן מזה של ניקסון ואולי מעט מנוסה יותר. לטראמפ יש קונגרס נוח מזה שהיה לניקסון. שניהם פנו לציבור מעל ראשה של התקשורת; לימינו של טראמפ ניצבת הטכנולוגיה המודרנית. עוזריו של ניקסון ידעו לרוב להתעלם מהוראות מסוכנות; קשה לדעת האם נותרו כאלו סביב טראמפ. הגורמים העיקריים הזהים אצל השניים: תחושות הפרנויה והנחיתות, והבוז המוחלט לחוק ולאמת. האם התכונות הללו גם יובילו אותם לגורל זהה?