17 שנים לאחר 11.9.2001 – יום שנצרב בתודעה כידוע לשמצה לא פחות מפרל הרבור – "המלחמה הארוכה" עדיין משתוללת. קבוצות ומשטרים טוטליטריים איסלאמיסטיים עדיין מהווים איום פעיל בכל האזור שמשתרע מדרום-מזרח אסיה ועד מערב אפריקה, עם מוקדים במזרח הים התיכון, המפרץ הפרסי והים האדום, כמו גם בערים מרכזיות במערב. אך עדיין יש צורך בהמשגה ברורה לגבי תכליתה של מלחמה זו, זהותו של האויב והאמצעים שיש לנקוט לא רק כדי לבלום אלא גם להביס אותו. מה יש בשֵם? הדרך שבה הוגדרה "המלחמה הארוכה" מונעת משיקולים אידיאולוגיים וגם מעשיים, כשהמטרה היא להשתמש בשפה המעודדת מוטיבציה, שתרחיב את בסיס התמיכה של הקואליציה המונהגת בידי ארה"ב. למרות זאת, לא נמצאה עדיין הדרך להציע מטרה בהירה שאפשר להתלכד מסביבה בקלות.

הגישות של בוש ואובמה

המונח הראשון שטבע הנשיא ג'ורג בוש הבן, "מלחמה גלובלית בטרוריזם", שיקף את השפעת פיגועי 9/11 ואת הפן הביטחוני של המלחמה. אולם טרוריזם כשלעצמו אינו אויב, אלא כלי המשמש בידי האויב. פעמים רבות נאמר שלְדַבֵר על מלחמה בטרור זה כמו להגדיר את מלחמת העולם השנייה כ"מלחמה נגד טנקים" (או צוללות). כאשר בוש דיבר על "ציר הרשע", הוא התקרב יותר להגדרת קבוצה של אויבים, אך בהתחשב בכך שקוריאה הצפונית ואירן הושארו שתיהן מחוץ להגדרה, גם מונח זה אינו מסביר כראוי את מטרת המלחמה. חלק מההוגים הניאו-קונסרבטיבים, שמילאו תפקיד חשוב בהשראת החלטות המדיניות של בוש במהלך חמש השנים הראשונות של המלחמה, דיברו עליה לעיתים כעל "מלחמת העולם הרביעית". בכך רמזו בעצם שהאתגר שמציבים הכוחות האיסלאמיסטיים, משתווה לאתגרים שהציבו הנאצים במלחמת העולם השנייה והסובייטים במהלך המלחמה הקרה ("מלחמת העולם השלישית"). היה לזה היתרון של הוספת ממד אידיאולוגי, אם כי לא לגמרי מפורש, למאמץ המלחמתי המתמשך, אך זה גם ביטא את הציפייה לכך שתבוסה צבאית נחרצת של האויב, כפי שקרה ב-1945, תוביל לתהליך טרנספורמטיבי שיביא את ארצות האיסלאם לחיות בהתאם למה שנקרא אחר כך "אג'נדת החופש". אך לא כך התגלגלו הדברים, וכשהצטברו הבעיות של "היום שאחרי", בחר הממשל החדש של ארה"ב בגישה שונה לגמרי לעצם טבעה של המלחמה. הנשיא ברק אובמה היה בהחלט מוכן להשתמש בכוח כשצריך, כפי שהדגימה הפשיטה הנועזת שבה נהרג בן-לאדן, עמוק בתוך שטחו של כוח גרעיני מוצהר. אך הוא לא היה מוכן באותה מידה להתחייב למלחמה נגד אויב אידיאולוגי. למעשה, בהסטת מרכז הכובד למושג "התנגדות לקיצוניות אלימה ב-2014, העניק ממשל אובמה למאבק נימה ברורה של פרויקט בעבודה סוציאלית. בעקבות פסגת הבית הלבן בנושא בפברואר 2015, הגיח אל רחבי העולם מגוון רחב של פעילויות – ויש שיאמרו "תעשיה" של פרויקטים ויוזמות – בתמיכתו של ממשל אובמה. הפעילויות התמקדו בקהילות מיעוטים במערב ובשכונות פגיעות במדינות מתונות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי. חלקן השאירו חותם חיובי, בעוד שאחרות היו לא יותר ממעשי תרמית. הבסיס המשותף לכולן היה האמונה שרפורמה חברתית, תשומת לב רבה יותר לצורכי הצעירים, שיפור כלכלי ומעורבות פוליטית, במיוחד עבור אלה הנוטים לחוש מנוכרים ופגועים, יחלישו את האנרגיות המזינות תופעות כמו דאעש וקבוצות רדיקליות אחרות. למרות התוצאות העלובות, מאמצי ה"דה-רדיקליזציה" בבתי כלא ובבתי ספר היו חלק מפרויקט כללי זה. בהקשר זה התגלעו מתחים בין פעילים בעלי אוריינטציה חברתית, השואפים לשכנע ולצרף אליהם רדיקלים פוטנציאליים, לבין הסוכנויות והכוחות השונים בעלי האוריינטציה הביטחונית באזור ובמערב, השואפים לשבור, לדכא ולכלוא את הטרוריסטים בפועל ואת הטרוריסטים הפוטנציאליים לעתיד.

צריך ממד שלישי: אידיאולוגיה

על אף שהוא מובל בידי קבוצה של אנשי מקצוע בעלי השקפת עולם מוצקה, ממשל טראמפ טרם הציע הגדרה ברורה משלו למלחמה. לא יהיה קל לעשות זאת בתוך המערבולת של המתחים הפוליטיים בארה"ב ובמערב כיום. אך רצוי שזה לא ייעשה בדרך המוכרת של השמצת כל המאמצים הקודמים (גם אם הנשיא בעצמו מתפתה לעיתים קרובות לעשות זאת). אכן, אסטרטגיה תקיפה שמטרתה להביס את הטוטליטריות האיסלאמיסטית יכולה ואף צריכה לכלול יסודות גם של מבצעי "המלחמה הגלובלית בטרוריזם" וגם של פרויקט ה"התנגדות לקיצוניות אלימה". אולם, אסטרטגיה זו צריכה לכלול ממד שלישי וחשוב ביותר: מערכה אידיאולוגית מכוונת, שמטרתה להפריך את הטענה הכוזבת לפיה האיסלאמיזם מייצג את "הדת האמיתית". ואכן, המסר המרכזי במערכה זו הועבר ב-1.1.15 על-ידי נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, כאשר קרא למלומדים אל-אזהר לשנות, או למעשה לזקק, את השיח הדתי ולקרוא תיגר על הטירוף של מה שקרוי "העמדה הפונדמנטליסטית". לכן, מה שנדרש הוא גישה בעלת שלושה מרכיבים שמטרתה להביס, ואם אפשר גם להרוס, את הטוטליטריות האיסלאמיסטית המודרנית והמהפכנית על כל צורותיה. המרכיב הראשון חייב להיות צבאי מטבעו, עם תמיכה והזנה של מודיעין מוצק שניתן לפעול על פיו. כשארגונים רדיקליים מצליחים בשדה הקרב, כפי שהצליח דאעש ב-2014, שום כמות של עבודה סוציאלית או שכנוע אידיאולוגי לא תוכל לבטל את הנזק. מוחותיהם של הצעירים – החל מנוער נוח-להתלהב בטוניסיה וכלה בנערות בריטיות בגיל העֶשְרֶה, שחלקן אפילו אינן מוסלמיות – נלכדו בידי תחושת ריגוש והרפתקה. ההכרח הראשון, כמו במלחמה הגלובלית של בוש ובמתקפות המזל"טים של אובמה, הוא להרוג או לשבות ג'יהאדיסטים סלפים ולהשמיד את מה שהם מכנים מדינותיהם או הפרובינציות שלהם. בה בעת, כל האופציות, כולל סנקציות, פעולות נסתרות ולוחמה גלויה, צריכות להיות על השולחן, כדי להניא את המשטר באירן מלרכוש נשק גרעיני וכדי לרסן את חתרנותו באזור. יתרה מכך, יש צורך להעריך מחדש את התפיסה של ברית מערבית עם תומכים של תנועת האחים המוסלמים, כדוגמת טורקיה של ארדואן והנהגת קטר. המרכיב השני צריך לתמוך במידה מסוימת בסדר היום של "ההתנגדות לקיצוניות אלימה", אך לדחות את התפישה שפתרונות כלכליים וחברתיים יכולים לבוא במקום המאמץ הביטחוני. אלה צריכים לבוא זה בעקבות זה. לחץ צבאי ומודיעיני מתמשך אמור להעלות באופן קבוע את המחיר על השתייכות לטוטליטריות האיסלאמיסטית על כל צורותיה. מדיניות כלכלית נאורה ויצירת הזדמנויות, יש בהן כדי להגביל את התועלת שהאיסלאמיסטים יוכלו להבטיח לאנשים צעירים שכיום אין להם עתיד. אולם, יש צורך בקווים מנחים תקיפים ביותר, כדי להבטיח ששימוש טוב ייעשה במימון הבינלאומי הניכר המוקדש לפרויקטים אלו ולא שהוא יבוזבז על פרויקטים גחמניים שאינם עומדים במבחן הבסיסי ביותר של יעילות.

לחשוף את הבלוף האיסלאמיסטי

לבסוף, את שני המרכיבים הראשונים צריך להשלים ממד שלישי: מאמץ מערכתי בכל הרמות (מהצהרות מדיניות רמות דרג ועד ספרי לימוד ורשתות חברתיות) לחסל את האותנטיות כביכול של העמדות האיסלאמיסטיות. יש לחשוף את פרצופן האמיתי: יציר כלאיים של תפישות איסלאמיות סלקטיביות וההשפעה רבת-הכוח של הטוטליטריות המודרנית והמהפכנית, סטייה אידיאולוגית שמקורה במערב, לא בעולמו של האיסלאם. המונח "פונדמנטליזם" הוליך שולל יותר מדי אנשים וגרם להם להאמין שהאידיאולוגיה האלימה הזו היא למעשה התגלמותן של אמונות איסלאמיות "פונדמנטליות" ישנות, בעוד שלמעשה זהו תוצר של הזמנים המודרניים. ברור שעבודה זו צריכה להיעשות בתוך עולמו של האיסלאם; זהו עיקר המסר של א-סיסי למלומדים באל-אזהר בנאום שלו בינואר 2015. תנועת "תחיית המלומדים" באינדונזיה, שמנהיגה ביקר השנה בישראל, מציעה מודל אחר של מתינות וסובלנות. עם זאת, הקריאה לרפורמה פנימית ול"תיקון השיח הדתי" בתוך האיסלאם צריכה להיות מגובה במסר תקיף מאוד ממנהיגי המערב בעלי ההשפעה: "האיסלאם אינו האויב, האיסלאמיזם הוא אויבנו המשותף". דחיית הרעיון המובע בתזה של הנטינגטון בדבר "התנגשות בין תרבויות" – כפי שעשו בוש ואובמה, כל אחד בדרכו שלו – היא מרכיב חשוב במלחמה האידיאולוגית. הוא יכול לשמש כדי לבודד את הרדיקלים, ולהבטיח לכוחות מתונים באמת (בניגוד למניפולטורים "הפרגמטיים" מסוג האחים המוסלמים, שאינם נוטשים לעולם את האמונה הטוטליטרית הבסיסית שלהם) שיהיה להם תפקיד למלא לאחר תבוסתם של האיסלאמיסטים. ישראל יכולה לתרום באופן דיסקרטי למאמץ הגלובלי, וזהו אינטרס אסטרטגי שלה לעשות זאת. ההישגים המצוינים של כוחות הביטחון וקהילת המודיעין הישראלים בסיכול טרור איסלאמיסטי בישראל וברחבי העולם מוכרים על-ידי כולם, גם אם הפרטים נותרים לעיתים קרובות חסויים. ההשפעה המשולבת של צעדים ביטחוניים אלה ושל תמריצים כלכליים וחברתיים, שגדלו והשתפרו בשנים האחרונות, עזרה להניא מוסלמים צעירים בישראל (שבה הם מהווים כ-20% מהאוכלוסייה) מלהצטרף לדאעש ולדומיו. פחות ערבים ישראלים הצטרפו לקבוצות כאלו מאשר מוסלמים אוסטרלים, למשל. מסיבות ברורות מאליהן, ישראל מנועה מלמלא תפקיד בולט במאבק האידיאולוגי. חשוב גם שישראל כמדינה ודמויות בולטות במרחב הציבורי שלה, יעמדו בפיתוי להציג את עצמם כמאחז של התרבות המערבית בחזית מול האיסלאם. דימוי כזה עשוי להזמין סימפטיה כלשהי מצד המערב, ובעיקר מצד ארה"ב, אך יהיה זה משחק לידיהם של האיסלאמיסטים. כעת, כשישראל נמצאת בקשרים הדוקים ואסטרטגיים עם מספר מדינות מוסלמיות שרואות את הדברים כמוה, ושרובן סוניות (אם כי לא כולן: אזרבייג'ן היא שיעית), האינטרס של ישראל הוא לעשות הבחנה ברורה בין האיסלאם כתרבות דתית ובין הסטייה הטוטליטרית המודרנית שמתיימרת לדבר בשם האיסלאם. בשנים האחרונות נקטה ישראל צעדים סמליים שמהווים צעד בכיוון הנכון. דוגמה אחת היא עריכת ארוחות ערב לשבירת צום רמדאן בידי שגרירים ישראלים, בידי הנשיא ראובן ריבלין (שאביו תרגם את הקוראן) ולאחרונה בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. הגדרה נכונה של האויב ואסטרטגיה ברורה ומאוזנת שמטרתה להביא לתבוסתו, עדיין אינן מבטיחות שהמאבק יצליח, וברור שהוא לא יהיה קצר. אך בהעדר שתיהן, קשה לראות איך ניתן בכלל לנצח בקרב.