תוך הקפדה על עקרונות הקלאסיקה - של הימצאות כל השחקנים על הבימה כל העת, כשמראה ענקית תלויה באלכסון מעל הבימה ומעניקה לה ממדים כפולים, גם זה הודות לעיצוב הבמה של סלבה מלצב, וכשהקהל יושב במהודק למתרחש, וחש כאילו נוטל חלק בעלילה, נפרש גורלה הידוע מראש של בתם אל אגממנון מלך יוון, ואשתו קליטנסטרה. האישה רצחה לנגד עיני שני ילדיה הצעירים את אביהם שחזר עטור נצחון מטרויה. נצחון שהושג הודות לקורבן שהקריב לאלים טרם היציאה למלחמה - את בתו איפיגניה. אלקטרה, ואחיה אורסטס, שהוברח מהארמון וניצל בכך, וגודל עֿל-ידי האומן (תומר יפרח הכה נוגע ללב ברושם שהוא מטביע בצופים) נשבעו לקחת נקם. אלקטרה (בת אל מזוז המופלאה במשחקה כבת המלך המלאה זעם כנגד אמה ומאהבה, שרצחו את אביה), ממתינה ליום בו אחיה יחזור ויעזור לה בביצוע הנקמה. כיוון שידוע מה יקרה לו אם יופיע בגלוי, הוא שולח את אומנו להודיע שהוא, אורסטס, נפל בקרב תחרותי, ומביא כהוכחה כד עם אפרו של "המת". כאבה של אלקטרה למשמע הידיעה הרעה, ושמחתה של קליטמנסטרה (גלי יחיעם המקרינה את מלוא ההדר וההוד המלכותי) על מות בנה, העד למעשי הזוועה שלה, מעניקים לשתי השחקניות מונולוגים נפלאים שאי-אפשר להישאר אדיש אליהם וקשה להכילן במילות ביקורת. צריך לראות, כדי להיקסם למחזה בן ה-500 שנה שמקים לתחיה את התחבולות והשקר באמצעותם כובשים את השלטון. כשאורסטס מתגלה לאחותו, הופך נווה כהן בקולו הכה איכותי ובוטח ובמשחקו הכובש, לגיבור ההצגה לצד אלקטרה. מלבד בסצינה האחרונה בה מתבצע הרצח לעיני הקהל - שזה בניגוד לכללי התיאטרון הקלאסי, כי לשם כך קיימת המקהלה, המספרת את הזוועות, ושומרת בכך על אחדות הזמן, המקום והמעשה. הרי בכל היתר נשמרים הכללים בקפידה, וגם אם התלבושות אינן יווניות במדויק, הרי עיצובן הכה וירטואוזי המשלב קלאסיקה עם ג׳ינס, מקבל חלק משמעותי ורב הבעה במיכלול הפקטורים בהצגה. המקהלה שמספרת, אך גם משתלבת כמבצעת תפקידי מישנה, בנויה על כל מבצעי התפקידים הראשיים בימים אחרים ("דאבלים" - כך שכולן בנויות על קול משובח, יפי תארן ואיכות משחקן. כך הן דניאלה חבקוק, שהיא כמו תאומתה של בת אל מזוז כאלקטרה, גל שטרית וחורף קמחי. המוזיקה המלווה את ההצגה כמעט ללא הרף, שערך רועי הדס, ומתחלפת בתכנה, מקסימה ונוסכת בהצגה כעין רקע עשיר יותר. כך גם עיצוב התנועה של תומר יפרח, מעניק לטקסטים שתרגם אהרון שבתאי יתר ענין ביופי העצור בתנועות. עיצוב התאורה המשובח של סשה סיקירין והבימוי של סלבה מלצב ואינגה צ׳וטקו יוצרים חוויה לא רגילה לאוהבי המיתולוגיה היוונית, בהעניקם צבעים ועושר לסיפור הידוע.

מקסים לחזות בתלמידים המופיעים במחזה ראשון של שנת לימודיהם האחרונה, כשהם כבר כה מלוטשים, ומצליחים להעמיד הצגה כה מרשימה וחוויתית.