נותנים גיבוי

קל ואפילו מפתה לומר, שמצא מין את מינו: דונלד טראמפ ומוחמד בן סלמאן, הידוע בכינויו MBS. נשיא ארה"ב, שמפגין בוז תמידי לעובדות ולחוק, נותן גיבוי ליורש העצר הסעודי, הדיקטטור האחראי ככל הנראה לרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. עובדה: טראמפ מסרב לקבוע שלמוחמד היה חלק ברצח, הוא מסרב לנתק את היחסים עימו, ממשלו אינו מטיל עיצומים עליו ובגדול אין שינוי ביחסים בין וושינגטון לריאד למרות הרצח. אבל במקרה הזה טראמפ צודק. חאשוקג'י לא היה אזרח אמריקני, אלא תושב ארה"ב שכתב בוושינגטון פוסט – וזו נקודה משמעותית. חובתו של נשיא ארה"ב היא להגן על האזרחים והאינטרסים של ארצו. לעיתים הללו מתנגשים בשאלות מוסריות. לעיתים אין ברירה והאינטרסים גוברים על המוסר. ארה"ב תמכה בדיקטטורים מושחתים שהתייצבו נגד בריה"מ, משום שזה מה שחייב האינטרס הלאומי שלה. ארה"ב פלשה למדינות ריבוניות והפילה משטרים לגיטימיים, משום שזה מה שהיה חיוני לבטחונה הלאומי. סעודיה חיונית לאסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון – בעיקר מול אירן, וגם בסכסוך הישראלי-פלשתיני. ברק אובמה ניסה להתנהל באזור בשמם של עקרונות מוסריים, ו"הצליח" לערער עד היסוד את מעמדה של ארה"ב בו. טראמפ נוהג אחרת, והוא אמר זאת במפורש: לא נגיד לכם כיצד לחיות. הוא איננו נותן גיבוי לרצח של חאשוקג'י; לא שמעתם ממנו מילה של תמיכה במעשה המתועב הזה, אלא להפך. הוא כן נותן גיבוי לאינטרסים הלאומיים של ארה"ב – וזה אומר: לשמור על הברית עם סעודיה. השליטים שלה מעולם לא היו האנשים הכי נחמדים בשכונה וגם לא יהיו כאלה, אבל לפחות הם בריונים שנמצאים בצד הנכון.

שי ניצן עושה עבודה נפלאה. דינה זילבר היא דוגמה ומופת למשרתת ציבור. הפרקליט הצבאי הראשי מגן על חיילי צה"ל. הפרקליטים בשירות המדינה הם המיטב. אלו מקצת מן המחמאות שנוהג אביחי מנדלבליט לחלק, כולל השבוע. ואני שואל את עצמי: הייתכן? כולם מושלמים? אין שום בעיות, חריקות, תקלות, כשלים? הבה נחדד את השאלה. האם מנדלבליט אינו ער לשקרים החוזרים ונשנים של ניצן? האם הוא קרא את הדברים שכתב בעצמו לזילבר לפני שנתן לה את תואר העובד המצטיין? האם הוא יודע שיש דעות החולקות על מדיניות הפצ"ר? האם הוא ער לפסקי הדין הרבים המצביעים על פרקליטים רשלנים, שקרנים ומשבשי הליכים? לתת גיבוי לעובדים שלך – זה טבעי ואפילו מתבקש. ככלות הכל, אם הם כשלו – אז גם אתה כשלת, לכל הפחות באחריות המיניסטריאלית אם לא במינוי שלהם ובהכוונה שלהם. חשוב גם שהעובדים יידעו שמנהליהם עומדים מאחוריהם ושיזכו להגנתם כאשר הם פועלים כשורה. אבל כאשר הגיבוי הוא של 100% ב-100% מן הזמן וב-100% מן המקרים, הוא מאבד ממשמעותו, כי ברור לכל שזה פשוט לא יכול להיות. מעולם לא שמענו את מנדלבליט מדבר על בעיות נקודתיות בפרקליטות ובמערך הייעוץ המשפטי, מעבר לססמאות נבובות על כמה הביקורת חיונית וכמה צריך לבדוק כל הזמן וכמה מפיקים לקחים. מנדלבליט נשמע יותר ויותר כמו יו"ר ועד העובדים ולא כמו המנהל, כמו פעיל הסתדרות ולא כמו עובד ציבור בכיר. האמת שונה, ואנחנו נמשיך להציג לכם אותה.

עוד בנוגע לרשויות האכיפה. בתחילת השבוע פרסמנו את קובץ פסקי הדין המשמעתיים של המשטרה במחצית הראשונה של השנה. כל התיקים הסתיימו לכל היותר בצעדים כספיים, רובם בני אלפי שקלים בודדים. וזה היה גם במעשים חמורים שהיו קרובים לשוחד, להפרת אמונים ולהטרדה מינית של נערה. הרושם הברור הוא, שבית הדין המשמעתי של המשטרה מעדיף את הגיבוי לשוטרים (חלקם קצינים) על פני מיצוי הדין במידה הראויה. גם התביעה המשמעתית לא עושה חיים קשים מדי לאותם שוטרים, ומגיעה איתם להסדרי טיעון מקלים. והשיא: הטלת חיסיון בלתי מוסבר ובלתי מוצדק של שמותיהם של חלק מן השוטרים שסרחו. כאשר כך נראה הטיפול בשוטרים כאלו, אין להתפלא שהעבירות הללו הולכות ומתרבות.

עמיתי עידן יוסף עמד בצורה מצוינת על ההתנהגות המחפירה של המשטרה, אשר שוב אפשרה לנכים לחסום למשך שעתיים וחצי את תנועת הרכבות בקו ת"א-חיפה. המשמעות של האימפוטנציה המכוונת הזאת היא מתן גיבוי לפורעי חוק, רק משום שבמקרה הזה – מילוי תפקידה של המשטרה (שמירת החוק והגנה על אזרחים חפים מפשע מפני מפריו) לא מצטלם טוב. כאשר המשטרה רוצה, היא יודעת לפעול ביד קשה ומיידית. רוצים הוכחה? הנה כלשונן שלוש הודעות של דוברות המשטרה מיום שלישי השבוע (20.11.18). שעה 15:30: "לפני זמן קצר נחסם מעבר הרכבת יקום בסמוך לחוות רונית בעקבות מחאת הנכים במקום. הכביש הפנימי ממערב למזרח, מאזור געש לכיוון כלא הדרים, נסגר לתנועת כלי רכב וציבור הנהגים מתבקש לבחור בדרכים חלופיות". שעה 17:30: "בהמשך למחאת הנכים בסמוך ליקום שהחלה סמוך לשעה 15:00, לפני זמן קצר ובחלוף שעתיים מרגע תחילת המחאה וחסימת מסילת הרכבת, החל פינויים של המפגינים במקום. ישנם מספר מפגינים שסירבו להתפנות ממסילת הרכבת והם פונו ע"י שוטרים שנמצאים במקום. הכביש הפנימי ממערב למזרח, מאזור געש לכיוון כלא הדרים, נסגר לתנועת כלי רכב ובאזור עומסי תנועה כבדים. ציבור הנהגים מתבקש לבחור בדרכים חלופיות". שעה 21:59: "בשעה זו מתקיימת מחאה של חרדים קיצוניים בכניסה לירושלים (גשר המיתרים). עד כה עצרו השוטרים הפועלים במקום לשמירה על הסדר הציבורי שלושה מפגינים, שהפרו את הסדר באופן בוטה וניסו לחסום את הכביש ולשבש את התנועה במקום. פעילות השוטרים במקום נמשכת לשמירה על הסדר הציבורי ולאפשר זרימתה של התנועה". המסקנה: יש פורעי חוק שיקבלו גיבוי של המשטרה, ויש פורעי חוק שיחטפו את נחת זרועה במלוא מובן המילה. יש כאלו שיוכלו לחסום את התנועה בכל המדינה למשך שעתיים, ויש כאלו שלא יוכלו לחסום צומת אחד למשך עשר דקות.

בניגוד לדין המשמעתי במשטרה, בלשכת עורכי הדין לא מחפים על עבירות ולא נותנים להתחמק מעונש. הלשכה בהחלט לא מעניקה גיבוי אוטומטי לחבריה, אלא בגדול – מטפלת בהם בצורה ראויה. עובדה: בית המשפט המחוזי בירושלים – ערכאת הערעור על הדין המשמעתי בלשכה – כמעט ואינו מתערב בפסקי הדין שלה, או שהוא מתערב בצורה מינורית. הבעיה כאן היא שונה, ויוצרת גיבוי דה-פקטו: הדין המשמעתי איטי מאוד. לעיתים קרובות הענישה מתייחסת לעבירות שנעשו לפני שלוש, ארבע או חמש שנים. הסיבה העיקרית לכך היא, שהדיינים פועלים בהתנדבות ועל חשבון זמנם המקצועי או החופשי, ולכן קשה לדרוש מהם שיתכנסו בתדירות גבוהה. התוצאה היא, שיש הרבה עורכי דין שמן הראוי היה להשעותם או לשלול את רשיונותיהם, אבל או שהלשכה מגיעה אליהם באיחור או שהיא לא מגיעה אליהם בכלל. ההערכה שלי היא, שלפחות רבע מ-80,000 עורכי הדין הרשומים אינם ראויים לעסוק במקצוע; יש המדברים על שליש. חלקם פסיכים; חלקם חובבנים ברמה מסוכנת; חלקם ממש עבריינים. אמרתי ואומר זאת שוב: עורך דין גרוע הוא סכנת חיים, פשוטו כמשמעו. הוא עלול לגרום למאסר של חפים מפשע, להתרסקויות כלכליות, לשחרור של פושעים, לקריעת משפחות ושאר מרעין בישין. הדרך היחידה לסלק אותם היא באמצעות דין משמעתי יעיל ותקיף, אבל כרגע לא זה המצב. יש לכך שני פתרונות אפשריים. האחד: שהמדינה תקציב ללשכה 20-10 מיליון שקל בשנה לצורך העסקת דיינים שזה יהיה תפקידם. שווה להשקיע את הסכום הזה כדי להגן על כולנו מפני אותם עורכי דין וכדי לצמצם את כמות ההתדיינויות שהיא-היא הגורם הראשון במעלה למשפטיזציה האוכלת כל חלקה טובה. השני: להעסיק בדין המשמעתי שופטים בדימוס, בדומה לשופטים העמיתים בבתי המשפט. הם ממילא מקבלים פנסיה מקופת המדינה ושכר לפי שעה, אז אפשר להשתמש בשירותיהם.

אלי סהר פרסם השבוע בישראל היום נתונים מאלפים על שש שנותיו של ניקולה ווייצ'יץ' כמנהל המקצועי של מכבי תל אביב כדורסל. על הקווים היו תשעה מאמנים ושני מאמנים זמניים; לצידם היו תשעה עוזרי מאמן ועוד מאמן כושר שפוטר; בחדר ההלבשה עברו 58 שחקנים, ש-12 מהם עזבו באמצע העונה; הקבוצה רשמה 65 נצחונות ו-69 הפסדים ביורוליג; בישראל היא זכתה בתשעה תארים והפסידה שבעה. וכאן התם שואל: מה זאת? איך ווייצ'יץ' ממשיך בתפקידו אחרי רזומה כושל שכזה? האם דייוויד פדרמן היה מחזיק במפעלים הפטרוכימיים שבבעלותו מנהל עם רבע מכמות הכשלונות הזאת? האם שמעון מזרחי היה מעסיק במשרדו עורך דין שמפסיד במחצית מן התיקים? אלו כמובן אלות רטוריות, שהתשובות להן מובנות מאליהן. אבל ווייצ'יץ' מקבל גיבוי, וכל פעם יש תירוץ אחר: הוא לא בנה את הקבוצה, המאמן אשם, השחקנים נפצעו, ההגרלה קשה. אז שמישהו יסביר לי: אם ווייצ'יץ' אינו אחראי לכשלונות, וגם לא אחראי להישגים (כי אין) – אז מה בדיוק תפקידו? האם יש ממש בתיאוריית הקונספירציה, לפיה ווייצ'יץ' יודע יותר מדי על עסקיו המפוקפקים של מוני פנאן המנוח ועל ההשתקה סביבם?