שלושה שבועות חלפו מאז פטירתו של המשורר יחזקאל מוריאל (נפטר ב-11.11.2018) וזו העת לבחון את יצירתו ואת תרומתו לשירה העברית ולספרות הילדים. הוא נולד ב-1934 בעירק (בצרה), היה פעיל במחתרת הציונית ועלה לארץ ב-1950. לפני עלותו לארץ שם משפחתו היה מועלם. בנו הוא המוסיקאי, מנהל תזמורת ומלחין: עזרא מוריאל.
היה מנהל עבודה בסלילת כבישים, ולאחר שרכש תעודת הוראה בלימודיו, עסק בהוראה. באגודת הסופרים העברים השתתף בוועדה לקשרי חוץ ויזם קשרים עם סופרים בארצות ערב, וכן גם בוועדת הביקורת.
אני זוכר אותו לטובה מימי ההתנדבות שיזמנו
הרצל חקק ואני של סופרים בערי פיתוח וכפרי ילדים: יחזקאל מוריאל היה מן המתנדבים המתמידים.
כדי להציב לו יד, רצוני להביא כאן שני שירים שלו שעוסקים במשבר העלייה לארץ. נושא זה העסיק אותו ביצירתו וגם נושא ה"פרהוד"- הפרעות ביהודי עירק בשבועות תש"א- 1941.
אני מביא כאן מחזור של שני שירים על עלייה/הגירה: "מהגיגי האילן שנעקר".
מהגיגי האילן שנעקר / יחזקאל מוריאל שני שירים
בין ארץ ושמים לָצוּד חֲלוֹם, רִקְמַת צְבָעָיו כְּאֶרֶג
לְחָנִים מִכְּבָר, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
לִשְׁמֹעַ שוּב שִׁכְשׁוּךְ זְרִימַת הַפֶּלֶג
פְּאֵר יַלְדּוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.
גְּאוֹן דְּקָלִים וְאוֹר יָצִיף חֶלְקַת הַמַּיִם
וְשָׁרָשַׁי הוֹמִים תּוֹכִי, כְּעֵץ שָׁתוּל.
אֲנִי תָּלוּי בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם
אֶפְקַח עֵיניַ, נוֹף מוֹלַדְתִּי מִמּוּל.
השיר "בין ארץ ושמים" הוא הראשון מבין שני שירים הנושאים את הכותרת "מהגיגי האילן שנעקר". השירים מתפרשים היטב כשהם נקראים כחטיבה אחת, שבה שני החלקים משלימים זה את זה. קריאת שני השירים חושפת מעבר של אילן מארץ לארץ, את קשיי הקליטה שלו בארץ החדשה ואת געגועיו לנופים במולדתו הקודמת.
לאורך כל השיר הראשון מדובר בסמל שקוף מאוד: האילן מופיע כמשל לדובר השירי שנעקר מארץ לארץ. בשיר הראשון קשה להבחין שמדובר באילן בלבד, השיר נע בו-זמנית על שני הצירים. המישור של המשל ושל הנמשל שזורים זה בזה.
כותרת כותרת השיר הראשון במחזור זה היא "בין ארץ ושמיים". הכותרת עצמה נותנת תחושה של מצב לא ודאי, היותו של הדובר השירי על בלימה.
המבנה: בית א: הצידה לדרך שהאילן לוקח עמו
בית ב: תלוי בין המולדות.
בית א: הצידה לדרך שהאילן לוקח עמו הדובר השירי מפרט מה לוקח עימו האילן/ האדם שנעקר במעבר הזה מאדמה אחת לאדמה אחרת:
לָצוּד חֲלוֹם, רִקְמַת צְבָעָיו כְּאֶרֶג
לְחָנִים מִכְּבָר, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
הצידה לדרך שהאילן/האדם לוקח עימו: הוא צד לו ממולדתו הראשונה שהיא ארץ הנכר את החלום ש"רקמת צבעיו כארג", וכן גם לחנים ישנים מן הארץ הנוכרייה. החלום שהוא לוקח הוא ססגוני מאוד, צבעוני. אולי החלום הזה מדומה לארג, כדי לבטא את התחושה, שהוא עוטף את הדובר השירי ומעניק לו חום.
מתברר שהלחנים של הילדות, של בית אבא, הם חלק מזהותו בהיעקרו מארץ לארץ.
לִשְׁמֹעַ שוּב שִׁכְשׁוּךְ זְרִימַת הַפֶּלֶג
פְּאֵר יַלְדּוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.
גם במעבר מארץ לארץ נשארת הכמיהה הישנה לשמוע שוב ושוב "שכשוך זרימת הפלג", אותו פלג מן הארץ הנוכרייה: נהר החידקל. ושם במולדת החדשה, כשהוא צמוד לצידה שלקח עימו, כל הפריטים שהביא עימו משמשים לו "פאר ילדותי שקמה לתחייה". התחושה אז של האילן שנעקר ( קרי: הדובר השירי שנעקר מארץ לארץ) שהילדות שלו מלווה אותו תמיד. גם במולדתו האמיתית שאליה הוא מגיע הוא חש שהילדות לא נמחקה. להפך: הילדות "קמה לתחייה" גם בארץ ישראל, שאליה עלה. הביטוי "פאר ילדותי" אנושי מאוד ואינו מתאים לעץ. כאן יש מעבר ברור למישור של הנמשל.
בית ב: תלוי בין המולדות כאן הוא חוזר אל הנופים שהוא לוקח עימו בתודעתו בעקירה מארץ לארץ:
גְּאוֹן דְּקָלִים וְאוֹר יָצִיף חֶלְקַת הַמַּיִם
וְשָׁרָשַׁי הוֹמִים תּוֹכִי, כְּעֵץ שָׁתוּל.
האילן נושא עימו בזכרונותיו במעבר משם לכאן את גאון הדקלים ואת האור המציף את חלקת המים. הוא רואה את זקיפות הדקלים ואת יופיים כמראה שלא יהיה לו עוד בארץ החדשה. הדקל נתפס כעץ הנטוע בהוויה של בבל, ויש שם עושר של סוגי דקלים. את הזיכרון הזה הוא רוצה לשאת עימו בארץ החדשה, שגם אם יהיו בה דקלים בוודאי לא יהיה הגאון וההדר שהיו להם בארץ המוצא, בארץ הנכר.
חשוב לו גם לשאת עימו את האור המיוחד של בבל, האור שהיה מציף את חלקת המים בחידקל. כאן בארץ המולדת יהיה אור אחר, אור ישראלי. גם אם הוא יודע שהאור הישראלי יהיה אהוב עליו, הוא יודע שתמיד תהיה בו תחושת ההחמצה שאת האור הבבלי הוא השאיר שם על חלקת המים. זיכרון זה קרוב ללבו, והוא רוצה לשאת את האור הזה עימו תמיד.
גם את שורשיו המקוריים בארץ המוצא הוא רוצה לשאת עימו: "ושורשיי הומים תוכי, כעץ שתול". העקירה מאדמת בבל והשתילה באדמת ארץ ישראל ייעשו באותם השורשים. הוא רוצה להישתל בארץ החדשים בשורשיו המקוריים, ולא לעבור תהליך של הכלאת שורשים חדשים לעץ שנעקר.
הצירוף "כעץ שתול" אינו מקרי כאן: הוא רוצה להיות בארץ החדשה "כעץ שתול", ולא כעץ עקור. הדובר השירי משתמש בצירוף זה תוך הישענות על תהלים א "והיה כעץ שתול על פלגי מים". בתהלים מדובר באיש הצדיק, הנהנה מחסדו של האל, ולכן "פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול". את "פלגי המים" המופיעים בפסוק בתהלים הוא אינו מביא, אך אנו שומעים אותם מהדהדים בשיר. אל נשכח שבבית הקודם הוא הזכיר כבר את "זרימת הפלג".
השורות המסיימות של בית ב מופיעות כשתי פואנטות רבות עוצמה:
אֲנִי תָּלוּי בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם
אֶפְקַח עֵיניַ, נוֹף מוֹלַדְתִּי מִמּוּל.
הפואנטה הראשונה: למרות שהעץ נעקר מארץ נכר ונשתל בארץ החדשה, התחושה שלו היא שהוא בעצם לא ממש שתול באדמה החדשה. הוא עדיין "תלוי בין ארץ ושמיים". תחושת ההיקרעות בין שתי הטריטוריות נותרת בעינה גם לאחר שכבר נקלט באדמה החדשה, וחש עצמו אז כעץ שתול בה. שורות אלה מהדהדות בתוכן את השיר של
לאה גולדברג "אילנות", שם מופיע הצירוף "אולי רק צפורי מסע יודעות/ כשהן תלויות בין ארץ ושמים/ את זה הכאב של שתי המולָדות" .
הפואנטה השנייה: במצב של קרע בין המולדות, כשהוא תלוי בין ארץ ושמיים, הוא פוקח עיניו-
"אפקח עיניי, נוף מולדתי ממול".
ולא במקרה אין הדובר השירי מפרט מהי המולדת שהוא רואה ממול: האם הכוונה לארץ הנכר ששימשה לו מולדת עד עזבו אותה? כאן מולדת היא במשמעות הראשונית של ארץ הולדת, כמו בפסוק לאברהם אבינו "לֵך לְךָ מארצךָ וממולדתךָ... אל הארץ אשר אראךָּ" (בראשית י"ב, 1).
ואולי המולדת כאן היא המולדת החדשה. בהיותו קרוע, הוא רואה אותה ממול, כי אינו מרגיש שהוא שייך אליהָ. מכֵּיוון שהוא קלועַ בתווךְ הוא רואה אותה כניצבת מולו, ולא כִּמקום חיותו, כְּארץ שבה הוא נטוע.
בכך הוא ממחיש את משבר המעבר התרבותי מארץ לארץ: במישור של הנמשל, הדובר השירי חש קרוע בין התרבויות ובין המולָדות.
שיר שני:
ציפור עלי אמיר תָּמִיד יִזְכֹּר הָאִילָן שֶׁנֶּעֱקַר
וּמֻשְׁתָּל בְּחֵיק אֲדָמָה אַחֶרֶת
אֶת שְׂרִידֵי שׁוֹרָשָׁיו שֶׁהוֹתִיר.
אַף פַּעַם לֹא יַחְסְרוּ לוֹ - מַיִם לִגְמֹעַ- אוֹר שֶׁמֶשׁ לִרְווֹת
אֵיכָה מִלֵּב יִמְחֶה אֶת כָּל הָעֶרְגוֹת.
עִם שַׁחַר יְקַדְמוּהוּ נוֹפִים מַרְהִיבִים-
וּמְכוֹרָה בִּקְסָמֶיהָ הַלֵּב מַרְחִיבִים,
וְצִפּוֹר עֲלֵי אָמִיר, שִׁיר חָדָשׁ לוֹ תָּשִׁיר,
אַךְ שִׁירוֹ משֶּׁכְּבָר, לֹא תּוּכַל כְּלָל הָסִיר.
להבדיל מהשיר הקודם שבו יש שילוב של שני המישורים בו- זמנית, כאן העיסוק באילן שנעקר הוא טוטאלי ואנו נמצאים ברובד של המשל בלבד לאורך כל השיר.
הכותרת הכותרת "ציפור עלי אמיר" מרמזת לפי סופו של השיר לַזהוּת החדשה שהאילן צריך לאמץ לעצמו, לַשיר החדש של הציפור. הכותרת מבליטה את הזהות החדשה בארץ החדשה, שאליה נלקח האילן ובה הוא מושתל.
מבנה השיר בנוי כבית אחד בלבד, אך מורכב משתי יחידות:
שורות 1-5: המולדת הישנה
שורות 6—9: המולדת החדשה
חידה א: המולדת הישנה תָּמִיד יִזְכֹּר הָאִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וּמֻשְׁתָּל בְּחֵיק אֲדָמָה אַחֶרֶת אֶת שְׂרִידֵי שׁוֹרָשָׁיו שֶׁהוֹתִיר. ההיגד בא לבטא רעיון חדמשמעי: אין עקירה מארץ לארץ, שבה נמחקים לחלוטין השורשים בארץ המוצא. הרעיון שייך כמובן למישור של הנמשל, אך מתברר שבשיר גם העץ הנעקר אינו עובר עִם כל שורשיו. שׂרידים משורשיו נשארים במולדת הישנה. לאילן שנעקר יש זכרונות משורשיו שהותיר שם והוא אינו שוכח זאת, כיוון שזהו חלק שנלקח ממנו. גם במישור של הנמשל, האדם הנעקר אינו יכול להינתק מזכרונותיו במולדתו הישנה ומהחוויות שחווה שָם בתוך הנופים. אַף פַּעַם לֹא יַחְסְרוּ לוֹ - מַיִם לִגְמֹעַ- אוֹר שֶׁמֶשׁ לִרְווֹת אֵיכָה מִלֵּב יִמְחֶה אֶת כָּל הָעֶרְגוֹת. שורות אלה נעות בו-זמנית על שני המישורים: מישור המשל ומישור הנמשל. לעץ יש במולדתו החדשה "מים לגמוע" ו"אור שמש לרוות" ואלה דברים בסיסיים שבלעדיהם עץ אינו יכול לשׂרוד. אך מתברר שלמרות שהעץ זכה במולדתו החדשה לתנאים הבסיסיים, עדיין אין הוא שוקט ורוגע. הצירוף "איכה מלב ימחה" יוצר בקורא תחושה של שיר קינה. המלה "אֵיכָה" זכורה לנו כמלה הפותחת של מגילת "אֵיכָה" והיא יוצרת קונוטציה ברורה של שיר קינה. הלב אינו יכול למחות את כל הערגות שערג במולדת הישנה, והזיכרונות מלווים אותו תמיד. יחידה ב: המולדת החדשה עִם שַׁחַר יְקַדְמוּהוּ נוֹפִים מַרְהִיבִים- וּמְכוֹרָה בִּקְסָמֶיהָ הַלֵּב מַרְחִיבִים, וְצִפּוֹר עֲלֵי אָמִיר, שִׁיר חָדָשׁ לוֹ תָּשִׁיר, אַךְ שִׁירוֹ משֶּׁכְּבָר, לֹא תּוּכַל כְּלָל הָסִיר. המולדת החדשה מתחילה עִם שחר. הדובר השירי רואה את המולדת החדשה כבוקר חדש בחייו. מעגל נסגר, ונפתח מעגל חדש. קסמיו של המקום החדש הם נופיו "נופים מרהיבים". המולדת נקראת כאן "מְכוֹרה". בהמשך מופיע מוטיב הציפור שנרמז בבית הקודם. יש כאן המשכיות למוטיב שנכלל בבית הקודם בעקבות אֶרמז ספרותי לשיר של לאה גולדברג. הביטוי "תלוי בין ארץ ושמים" נכתב תוך הישענות על שכבה ספרותית קודמת, ובאמצעות אֶרמז זה הִשווה הדובר השירי את מעמדו שלו ואת מעמד הדקל במשל לדמותה של הציפור התלויה בין ארץ ושמים. כאן הציפור מופיעה בגלוי, והיא ממוקמת באופן יציב יותר. הציפור אינה תלויה עוד בין ארץ ושמים, היא עומדת על אמיר. היא ניצבת על צמרת העץ. הציפור שרה לו שיר, והשיר מבטא באורח סמלי את התרבות החדשה על תכניהָ ומנגינותיהָ. בארץ נוצרת זהות חדשה שיש לה שיר חדש. כאן עולה השאלה, והיא רוחשת בין השורות: האם השיר החדש ימחק את השיר הישן? האם התרבות החדשה מאיימת למחוק את תרבות הבית של הדובר השירי? התרבות הנוצרת כאן בארץ היא דומיננטית ויש לה כוח רב. ועם זאת, הדובר השירי מרגיש מחויבות לזהותו הקודמת: "אך שירו משכבר לא תוכל כלל הָסיר". דהיינו: השיר הישן ימשיך לעמעם בו במסתרים ולא יכבה לעולם. הדובר יחיה עם שתי הזהויות, עם שני השירים, עם שתי המולדות. גם בהיותו במולדתו החדשה יחיה תמיד את טעם השורשים הכפולים. וגם כאן ראוי להזכיר את השיר של לאה גולדברג "אילנות" המסיים במלים: אִתכם אני נִשתלתי פעמיים אִתכם אני צָמחתי, אורנים, ושורשַיי בִּשני נופים שונים.