מרדכי בנטוב - הבונה הגדול של הנגב בשנות החמישים

מרדכי בנטוב (גוּטגֶלד) (מרץ 1900-ינואר 1985) היה פוליטיקאי ועיתונאי ישראלי, מראשי תנועת השומר הצעיר ומפ"ם, עורך ביטאון התנועה "המשמר" (שהייה לעל המשמר), חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת הראשונה עד החמישית, שר השיכון ושר הפיתוח בממשלות ישראל. מרדכי בנטוב נמנה עם מקימי תנועת "השומר הצעיר" בפולין, ראש קן ורשה וחבר הנהגת התנועה בפולין. על-פי עדותו, לאחר שעלה ארצה, נתקל לראשונה ב"בעיה הערבית־היהודית" במאורעות 1921: "העמידו אותי, חמוש אקדח, להגן על שכונה יהודית ביפו. ראיתי מרחוק המון כפריים ערביים עם מקלות ואבנים, הצועדים כדי לפרוע ביהודים. אחריהם ראיתי נשים נושאות שקים - לאסוף את הביזה". הוא נמנה עם מייסדי הקיבוץ הארצי וחבר קיבוץ משמר העמק, יחד עם אחותו הצעירה אשת התיאטרון שולמית (מיתה) בת-דורי. היה חבר ההנהגה העליונה של תנועת השומר הצעיר ונציגה במוסדות ההסתדרות. חבר הוועד הפועל הציוני מטעם השומר הצעיר משנת 1935. בשנת 1939 היה חבר במשלחת היהודית לוועידת סנט ג'יימס בבריטניה. בשנת 1941 היה בין כותבי החוקה העתידית לפלשתין והחוברת שהכין כונתה "ספר בנטוב". כנציג השומר הצעיר, חיבר תזכיר בזכות "מדינה דו-לאומית", שהוגש לוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ ישראל בשנת 1946. החל משנת 1947 היה חבר מנהלת העם. הצביע בעד הכרזת עצמאות למדינה והיה מחותמי מגילת העצמאות. היה בין מנסחי "מגילת העצמאות" והוסיף את הפסקה: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם". שימש כשר העבודה והבינוי בממשלה הזמנית (1948-1949). חבר הכנסת מראשיתה ועד הכנסת החמישית. שר הפיתוח בתקופת הכנסת השלישית והכנסת הרביעית (1955-1961), שר השיכון בתקופת הכנסת השישית (1966-1969).

בזיכרונותיו סיפר בנטוב על האירועים סביב כיבושה של באר-שבע במלחמת העצמאות. ביום ד' אחר-הצהריים בתאריך 19 לאוקטובר בא בן-גוריון (ראש הממשלה ושר הביטחון של הממשלה הזמנית עד לבחירות שהתקיימו בינואר 1949) בשעה 16:00 ובידו מברק שהתקבל מהאו"ם הדורש הפסקה מידית של "קרבות עשרת הימים". לתדהמת רוב חברי הממשלה הזמנית, הוא הציע שנודיע כי ישראל מוכנה להפסיק את האש בחצות, באותו הלילה. נוכחנו שלמרות דיבוריו התקיפים וזלזולו הגלוי באו"ם היה בן-גוריון, לאור המצב הגיאו-פוליטי זהיר מאוד. בנטוב התקומם כנגד הצעה זו. הוא הבין שבסופו של דבר תצטרך ישראל לקבל את דרישת האו"ם אך הציע לבן-גוריון, "תuכנית של סחבת ממושכת" שתאפשר לצה"ל עוד חמישה לילות של קרבות. בנטוב שירטט דרך התנהלות ומשיכת זמן שהתשובה מהאו"ם תגיע לישראל חזרה ביום שבת, והיא תתכנס רק ביום א' אחה"צ לדיון והתשובה החיובית לדרישת האו"ם תגיע לניו-יורק רק ביום ב'. "כך, יהיו לנו עוד 5 לילות של קרבות (כזכור, התנהלו רוב ההתקפות והפעילות הצבאית מצד ישראל בלילה), ונוכל לכבוש את באר-שבע ואת עזה שטרם נכבשו". בנטוב שלח פתקאות לבן-גוריון והלז הסכים להתפשר על שני לילות ואכן ביום ו' 21 לאוקטובר נכבשה העיר. ברור שאלמלא לא היו בנטוב וחבריו מתמקחים עם בן-גוריון - העיר לא הייתה נכבשת. יתר על כן, בנטוב הוליך מהלך שעל מפקד חזית הדרום יגאל אלון, בשובו מרפיח הכבושה, יכתר את הצבא המצרי שנותר בעזה ויכריח את המלך פארוק הראשון (שהצטלם בגאווה רבה ביד מרדכי שנכבשה) לחתום על הסכם שלום. בן גוריון התנגד וזירז את הצבא לחזור לגבולות האו"ם. בנטוב סבר שבן-גוריון חשש משר החוץ הבריטי בוין שיפעיל את חוזה ההגנה המשותף עם המצרים וכן שראש הממשלה ידע כי האמריקנים והבריטים לא רצו להשאיר את הרצועה בידי היהודים בהניחם שזה יהיה שטח מוצא צינור הנפט העתיד להיבנות מסעודיה. למחרת הכיבוש נסע בנטוב עם ציפורה אשתו לבאר שבע על כביש החוף ונהגו המבוגר, צריך היה לרדת לפני עזה, לפנות לשדות, לעקוף את העיר ממזרח ולעלות שוב על כביש עזה-באר שבע. כשתי דקות לפני הכניסה לעזה המצרית גילה בנטוב לחרדתו שהם טעו בדרך והורה לנהגו לפנות לשדות במהירות ולעקוף את העיר. אין ספק שנמנעה תקרית בינלאומית בה כמעט שר בישראל היה נופל בידי הצבא המצרי בעת מלחמת העצמאות.

בשנת 1951, יחד עם דב יוסף, סייעו למ' ציזיק בהפעלת ועדת הנגב. בנטוב היה לשר הפיתוח בממשלתו של בן-גוריון והיה אחראי מתוקף כך על הטיפול בנגב ובכל מה שנוגע לפיתוחו. הוא מינה את עקיבא עצמון כיו"ר הוועדה לפיתוח הנגב והערבה. השר החדש, שחלש על כ-1,000 עובדים (רובם עם זיקה למפא"י) נתקל במשרד ברוח צוננת והיה עליו להוכיח עצמו במהירות. הוא גילה כי אוצרות הטבע והמאגר העצום של ים המלח והפוספטים הם משאב אדיר שעל המדינה לפתחו. בנטוב תכנן הפקת 100 אלף טון אשלג אך בשל תקלות טכניות רבות ההפקה הייתה קטנה בהרבה. באותה תקופה כתב עיתון הארץ יאיר קוטלר יצא כנגד השר ותוכניותיו בים המלח והסית כנגדו את דעת הקהל. אך המציאות הוכיחה כי לאחר זמן לא רב, הופקו שם (בסיוע מהנדס אמריקני רב ניסיון שהוזמן על-ידי בנטוב) עד שנות השמונים למעלה משני מיליון טון אשלג לייצוא. עם זאת, בשנת 1956, כבר תכנן הקמת ישוב קבע באזור ים-המלח.

הבעיה שהעיקה - תנאי החיים הקשים מנשוא בים המלח והצורך במתן מגורים נוחים לפועלים בתום יום העבודה. נבדקו כחלופות מגורים - ערד ודימונה. ערד הועדפה בשל קרבתה למקום העבודה אך פועלים רבים העדיפו להתגורר גם בבאר-שבע וגם בדימונה. מנכ"ל מפעלי ים המלח, מרדכי מקלף נתן דוגמה אישית העביר את משרדי החברה ואת מגוריו לבאר-שבע. בנטוב סבר שיש למהר ולסלול את הרכבת לאילת דרכה ניתן לייצא מלבד האשלג למזרח הרחוק גם ברום ומגנזיום. לוי אשכול ופנחס ספיר לגלגו על ההצעה ופסלוה - מחדל שלא תוקן עד היום. בנטוב יצא להשיג מימון מהבנק העולמי בארה"ב והרגיע את מנהלו יוג'ין בלאק כי מרבית המניות תהיינה שייכות לחברות פרטיות ולא לממשלה. בנטוב כאיש שמאל, הבטיח את הבעלות לסולל בונה, חברת העובדים ובנק לאומי. מאמציו כשר התרכזו בשנים הבאות בהעשרת הפוספטים מהמרבצים בים-המלח עד הגעתם רווחית לאשלג.

בנטוב קידם את הפקת הנחושת ממכרות תמנע. הפקה זו החלה כאשר היה מחסור גדול בעולם בחומר זה. אולם, אחר כמה שנים ירדו לפתע מחיר הנחושת, חומרים אחרי נכנסו כתחליפים ואחר כמה שנים של גרעון הולך וגדל נאלצה הממשלה לסגור את המכרות. הממשלה החליטה להקפיא את המקום ולחדש את הכרייה רק לאחר שיתגלו שיטות עבודה חדישות יותר וזולות יותר. כבר בשנת 1947 חודש המחקר לחיפושי נפט בנגב. בנטוב התכבד בהפעלת הקידוח הראשון של נפט בשדה-חלץ ופנחס ספיר קינא בו על שזכה שהתגלית נרשמה על שמו של השר המפמ"י. הממשלה שיכורה מההצלחה, חילקה זיכיונות (נמסרו זיכיונות על שטח של 5,800 קמ"ר) והתחושה הייתה כי נמצא מקור אנרגיה חשוב ביותר למשק הישראלי. בנטוב תמרן (על-פי דעתו האידאולוגית) בין החברות מחו"ל והקפיד שלא למסור זיכיון לידיים פרטיות העלולות להפיק רק רווח בלא לפתח את האזור. למיותר לציין שכעבור כמה שנים התאכזבו ראשי המשק ומיעוט הנפט שהתגלה, לא הצדיק את מאמצי הקידוח וההובלה.

פיתוח הנגב (60 אחוז משטח המדינה) הופקד בידי בנטוב כולל ההתיישבות בו ואילת כגולת הכותרת. בנטוב תמך בעמדה כי "מחציתו של המיליון השלישי צריכה להתיישב בנגב". ציר הפיתוח היה באר-שבע אילת ובעיר הדרומית בנו בתי מלון, שכונות, והוקם מפעל לבתים טרומיים על-ידי "סולל בונה". הבעיה העיקרית הייתה מי שתייה שנמשכו תחיל מבאר אורה והצורך בהקמת תחנת חשמל ראשונה. בנטוב זירז את הקמת הנמל באילת על-אף שרק לאחר מבצע קדש בשנת 1956 הוכיח עצמו כקשר הכרחי עם המזרח הרחוק. במשרד הפיתוח שמו את הדגש על הארכת קו החוף עבור התיירות (שהיה אז רק 9 ק"מ) ובסיוע אדריכל מאיטליה, פרופ' פיצ'ינטי, נבנו הלגונות שהוסיפו מקום לבניית בתי מלון על המים. בנטוב נתן עדיפות לאילת ופיתוח הנמל שלה על בניית דירות חדשות בדימונה (שוב עימות בין מפא"י למפ"ם) עד כדי כך שהוא נמנע מלהשתתף בטקס האכלוס של השכונה החדשה בדימונה. בבאר-שבע החלו ראשיה, בעידוד משרד הפיתוח, באכלוס מוצלח בעיקר תודות לעבודתו המסורה של ראש העיר הראשון דוד טוביהו שעל אף היותו איש מפא"י הוא יצר קשר טוב עם שר הפיתוח.

יחד עם המחלקה להתיישבות של הסוכנות החל בנטוב לקדם את הבאת המים לנקודות החדשות שקמו בנגב. כן דאג למשבצת התיישבות ראשונה בערבה - מושב עין-יהב. לטענת השר, היה שם גרעין אנושי מגובש שהצליח להתיישב באזור צחיח זה - למעלה מן המשוער. כמשרד המספק מים לתושבי הנגב ראה בנטוב מחובתו ועל-פי השקפתו הפוליטית למשוך צינור (בקוטר צול - צול וחצי) עבור כמה שבטי בדואים ובראשם שיח' מוסה אל עטוונה, המקורב למפ"ם. כאשר הסתיימה עבודת הנחת הצינור ביקש בנטוב "ממקורות" שתזרים מעט מים לשבטים. תשובת "מקורות" הייתה כי שר החקלאות משה דיין אינו מאשר את ההזרמה. כשפגש בו בנטוב על-מנת לברר העניין זרק לעברו דיין: "אינני זקוק לתיווך שלך בין הבדווים לביני". בנטוב נשאר המום ולא הבין מדוע בשל יריבות פוליטית מוכן היה דיין להסב נזק לשבטים. בנטוב הקצה תקציב מצומצם לבניית צריפים (בית הבראה לעתיד) ליד מרחצאות עין-בוקק; והוכנה תוכנית אב לפיתוח התיירותי-בריאותי של האזור (תיירות מרפא). בנטוב סייע ליהודה אלמוג שקידם את פיתוח מצדה ועין-גדי וכשסיים תפקידו בשנת 1961 יכול היה לסכם בסיפוק רב שהמשרד קידם את פיתוח הנגב, התעשיות הכימיות; פריצת הדרך לסדום ואת כביש הערבה בואך אילת. בנטוב זכר לתת קרדיטים לעוזריו הנאמנים: מנחם בדר, אליעזר פרמינגר, מוטקה מקלף, אליעזר בונדקין, אלכסנדר גולדברג, הלל אשכנזי וי.ח. בילצקי, מנהל החברה לפיתוח אילת.

היריבות בין מפא"י למפ"ם על ההתיישבות בנגב, פיתוחו התעשייתי והיחס לבדואים עיכבה במהלך השנים שלפני המלחמה ובשנים שלאחריה את הפיתוח הנדרש ואת העלאת רמת החיים של הבדואים אזרחי ישראל. אכן, בן-גוריון הציב את הנגב בראש סולם העדיפות הלאומית, כולל הליכתו לשדה בוקר, אך שריו הבכירים (אשכול, ספיר, דיין) ביקשו בעקבות זאת לעשות רווח פוליטי למפלגתם, בדיוק כפי שמפ"ם רצתה וכך נוצרה התנגשות הכרחית. בזמנו הוצע להקים נציב מיוחד לענייני הנגב בעל סמכויות ותקציב, אך בן-גוריון חשש מעמדת כוח זו וביקש להכפיף את כל הקורה בנגב לממשלתו ומשרדיה. לא נותר לבנטוב, איש מפ"ם, במסגרת תקציבו ומשרדו, להקפיד שאמצעי הייצור, חומרי הגלם, הכרייה וההפקה וההתיישבות יעשו כמה שיותר בסיוע ממשלתי-ציבורי וללא שיתוף ההון הפרטי בארץ ובחו"ל. ואכן כך נהג ושוב, במקרים מסוימים התעכב הפיתוח התעשייתי והתעכב הפתרון ליישוב קבע שהוצע לבדואים.

תשובה לד. בן-גוריון, תל אביב: השומר הצעיר, 1944. (על אודות העמדה של השומר הצעיר בעניין החתירה להסכם עם הערבים); כלכלת ישראל על פרשת דרכים, תל אביב: ספרית פועלים ומפלגת הפועלים המאוחדת, 1966; ישראל, הפלשתינים והשמאל; תל אביב: ספרית פועלים והמחלקות לתרבות ולהשכלה של הקיבוץ הארצי, תשל"ב 1971; הקץ לקיפאון חברתי: הדרך הישראלית – השלישית לסוציאליזם, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"א 1981; ימים מספרים: זיכרונות מהמאה המכרעת; רשם והביא לדפוס: רפל ברקן, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ד 1984.