"תנועת ההתנגדות האיסלאמית... שואפת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלשתין... תנועת ההתנגדות האיסלאמית היא אחת מחוליות הג'יהאד בעימות עם הפלישה הציונית... תנועת ההתנגדות האיסלאמית שואפת להגשים את הבטחת אללה, ואחת היא כמה זמן יימשך הדבר. שהרי הנביא אמר: לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים, וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, יאמרו האבנים והעצים: הוי מוסלמי, הוי עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו. "...תנועת ההתנגדות האיסלאמית מאמינה שאדמת פלשתין היא אדמת וקף מוסלמי לדורות של מוסלמים עד יום הדין. אסור להזניח אותה או חלק ממנה, או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין רשות לעשות כן לאף מדינה ערבית, ואף לא למדינות הערביות כולן, לאף מלך או נשיא, או לכל המלכים והנשיאים, לשום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם יהיו פלשתינים ובין אם יהיו ערבים. "...יוזמות ומה שמכונה פתרונות של שלום וועידות בינלאומיות, עומדים בסתירה לעקרונותיה של תנועת ההתנגדות האיסלאמית. חילול חלק כלשהו של פלשתין הוא חילול המכוון נגד חלק מן הדת... למען הניף את דגל אללה על מולדתם הם נלחמים... אין פתרון לשאלת פלשתין אלא בג'יהאד". המילים "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" הן התרגום לעברית אל חרקת אל-מואססה אל-איסלאמיה – ובראשי תיבות: חמאס. הדברים שהבאנו כאן הם מתוך אמנת חמאס. מישהו עדיין מאמין שאפשר לדבר איתם, להגיע איתם להבנות, להתפשר איתם?

"הפחתה או שלילה של תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה... ראה השר כי גוף תרבות ביצע פעילות שהיא במהותה פעילות שאינה נתמכת וקיבל בעדה תמיכה במסגרת תחום פעולה – תרבות בסעיף תקציב משרד התרבות והספורט, רשאי הוא להפחית מהסכום שהגוף זכאי לו את סכום התמיכה בעד אותה פעילות, כולו או חלקו". זו הכותרת וזו הליבה של מה שמכונה "חוק הנאמנות בתרבות". כל מה שנאמר בו הוא, שהמדינה תהיה רשאית להקטין או למנוע את תמיכתה בגופים הפועלים נגד עקרונותיה – שוללים את קיומה של ישראל היהודית והדמוקרטית, מסיתים לגזענות או לאלימות או לטרור, תומכים במאבק מזוין או בטרור נגד ישראל, מציינים את יום העצמאות כיום אבל, מבזים או משחיתים את דגל המדינה או את סמל המדינה. אין פה מילה וחצי מילה, אפילו לא אות אחת וגם לא פסיק, המדברים על מניעת הפעילות הזאת. הדבר היחיד הוא, שהמדינה תוכל לא לתת כסף לפעילות כזאת. היא לא תפריע לאיש לקיים אותה, היא לא תפריע לאיש למכור כרטיסים לפעילות כזאת ולגייס תרומות לקיומה, כל זמן שהיא לא תהווה עבירה פלילית (ופעילות פלילית היא יכולה למנוע כבר היום). אי-אפשר לבצע פעילות תרבות בלי תמיכת המדינה? ודאי שאפשר. כל ימי חיי התפללתי ואני מתפלל בבתי כנסת שלא מקבלים אף פרוטה של תמיכה ממלכתית או עירונית, והם מגייסים בעצמם את הכספים הנחוצים לפעילותם. ואם לא יימצא מי שירצה לשלם תמורת מחזה בו מנאצים את חיילי צה"ל, לצפות בתערוכה בה מבזים את הדגל, או לשמוע הרצאה הקוראת להשמדת המדינה – למה שנצטרך אנחנו לממן אותם?

"חובת הייצוג של רשויות השלטון מעוררת כבעיה נגזרת את השאלה איך ינהג היועץ המשפטי כאשר הוא מתבקש לייצג רשות בפני בית המשפט ולהצדיק פעולה מטעמה, כאשר הוא סבור כי אינה חוקית, או אינה הולמת את העקרונות החוקתיים המנחים אותנו. "...במקרים בהם אין המדובר באי-חוקיות ברורה וגלויה, מן הנכון שהיועץ המשפטי יחליט על התרת ייצוגה של הרשות הממלכתית החולקת על דעתו, על-ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי, הנכון להציג טעמיה של הרשות הממלכתית בפני בית המשפט. במילים אחרות, אין לצאת מתוך הנחה שהיועץ המשפטי יטען בבית המשפט בניגוד לחוות דעתו ויתאר את מה שלדעתו שחור כלבן. אולם, יש נסיבות – בהן אין המדובר כאמור על אי-חוקיות ברורה וגלויה – אשר אין לשלול בהן מרשות שלטונית את יומה בבית המשפט, היינו את הניסיון לשכנע את בית המשפט בחוקיות עמדתה. זאת, במקרים של חילוקי דעות בתום לב בנושא היכול להיות נתון לפרשנויות שונות". לשון המלצותיה של ועדת שמגר משנת 1998 בנוגע לדרכי מינויו וסמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. לא רק ב"מקרים חריגים ביותר", אלא בכל מקרה בו יש חילוקי דעות אמיתיים ולא מדובר בהפרה גלויה של החוק. לא רק מתוך טוב ליבו של היועץ, אלא "מן הנכון" שהוא יעשה זאת. אז למה אביחי מנדלבליט ושי ניצן טענו השבוע בבג"ץ, כי ייצוג נפרד הוא דבר איום ונורא, ממנו יש להימנע כמעט בכל מחיר? האם המלצות שמגר לא נראות להם? אם כך, אולי נפתח את כל ההמלצות – כולל דרך המינוי של היועץ, כפל תפקידיו והאפשרות לחלוק עליו?

"אין בידי להסכים לעמדתו של חברי השופט עמית, לפיה שלושת דייני בית הדין הרבני הגדול התחשבו בבגידה בתוך מכלול השיקולים לשלילת השיתוף בנכס ואף היא זו אשר הטתה את הכף לחובת העותרת. להשקפתי, מתוך דברי הדיינים עמוס ואלמליח ונימוקיהם נלמד כי מסקנה זו נתקבלה במנותק לבגידה... אין מקום כדי לומר כי מסקנת דעת הרוב בבית הדין הייתה נגועה בשקלול נסיבות שאינן רלוונטיות לעניין, או כי בית הדין החיל את הדין הדתי על יחסי הממון הקיימים בין בני הזוג. אשר על כן, בית הדין לא חרג מסמכותו בפסק דינו". דברי שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ. "[ה]שאלה אשר הוכרעה, כפי שהוכרעה, על-ידי בית הדין אינה אלא זאת: האם התנהלותם של בני הזוג דנן במהלך נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האישה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית, שאת המגרש עליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואין, ונשאר רשום כבעליו? מדובר אפוא בבחינת קיומה של הקניית זכות (שהאישה לא קנתה לעצמה בשל עצם נישואיה לבעל), ולא בשלילת רכושה של האישה מחמת מעשה 'בגידה' או 'ניאוף'. קיומה או העדרה של הקניית זכות כאמור הם עניין של עובדה אמפירית, ולא עניין של אשמה, עונש, צדק או שיקול אחר המצוי בעולמן של נורמות, להבדיל מעובדות". דברי שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין. למרות דברים ברורים אלו, מספרים לנו כבר שבועיים שבג"ץ אישר לשלול מאישה דירה משום שבגדה בבעלה. יש מי שכבר דורש מהיועץ המשפטי לממשלה להתייצב בבקשה לדיון נוסף (שבכלל לא הוגשה), יש מי שקורא לתקן את החוק. האמת הפשוטה היא, שבג"ץ לא התערב משום שלא היה במה להתערב, משום שבית הדין הרבני הגדול לא קבע את מה שמייחסים לו. מפסק הדין ברור לחלוטין, שכל השופטים – ולא רק יצחק עמית, שהיה בדעת מיעוט – היו מתערבים אם זה מה שבית הדין היה קובע. אז למה מוכרים לכם את ההפך?

"ענייני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט"ו-1956, ולפי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963 - יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בעניין, כולו או מקצתו, בפומבי". לשונו של חוק בתי המשפט. זהו חוק כללי, החל הן על בתי המשפט והן על בתי הדין הרבניים. המטרה ברורה: לשמור על פרטיותם של הצדדים ובני משפחותיהם בעניינים האינטימיים ביותר. וחשוב ביותר להדגיש: מדובר על איסור גורף, כולל על פרסום בלא שמותיהם של הצדדים. מותר לפרסם רק במקרה שבית המשפט או בית הדין מתיר לפרסם, ורק את מה שהם מתירים לפרסם. אז למה אנחנו רואים עוד ועוד מקרים של פרסום פסקי דין בענייני משפחה, לרוב בצורה חלקית ומוטה? למה עורכי דין שולחים לתקשורת פרטים על תביעות משפחה שהגישו? מדוע לשכת עורכי הדין לא מטפלת בהם? מדוע המשטרה אינה מטפלת במי שמפר את חובת הסודיות?

"ויאמר יהודה לאחיו: הנה הוכו אויבינו, נעלה נא לטהר את המקדש ולחונכו... ויבחר כהנים תמימים, חפצים בתורה. והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא... ויקחו אבנים שלמות, כדת, ויבנו מזבח חדש, כמו הראשון. ויבנו את המקדש ואת פנים הבית, ואת החצרות קידשו. ויעשו כלי קודש חדשים, ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן אל המקדש. ויקטירו על גבי המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו במקדש. וישימו על השולחן את הלחם ויפרשו את הפרוכת, וישלימו את כל המלאכות אשר עשו. "וישכימו בבוקר העשרים וחמישה בחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, בשנה השמונה וארבעים ומאה. ויעלו קורבן כחוק על גבי מזבח העולה החדש אשר עשו. בזמן וביום אשר בו חיללו אותו הגויים, ביום ההוא נחנך בשירים ובקתרוסים, בכינורות ובמצלתיים. ויפלו על העם על פניהם, וישתחוו ויודו לשמים אשר הצליחו בידם. "ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה, ויעלו עולות בשמחה ויזבחו זבחים שלָמים ותודה... ותהי שמחה גדולה בעם ותסור חרפת הגויים. ויקבעו יהודה ואחיו וכל עדת ישראל, כי יוחגו ימי חנוכת המזבח בזמניהם, מדי שנה בשנה, ימים שמונה, מן החמישה ועשרים בחודש כסלו, בשמחה ובששון". לשון ספר מקבים א', פרק ד' (בתרגומו של פרופ' אוריאל רפפורט). חג החנוכה נקבע לזכר חנוכת המקדש ולא לזכר הניצחון על היוונים, ובוודאי שלא לציון העצמאות שהייתה עדיין רחוקה. זהו חג רוחני, לא חג של גבורה גשמית ובוודאי לא חג של זלילת סופגניות. למה מסתירים את האמת ההיסטורית הזאת?