כשהמלך ליר מצוי בשיא שלטונו וממרום גילו, הוא מחלק את ממלכתו בין שלושת בנותיו. באסיפה שהוא מכנס, הוא שואל מי אוהבת אותו? ובתשובות - החנפנות של שתי הגדולות גורמת לקבס לצופים. מה גם שעל-מנת להדגיש זאת, בחר הבימאי
גדי רול להנחות אותן לשחק באופן דיקלומי, פוזה, וללא רגש אמיתי. ככלל, ההצגה, על שלל שחקניה המצוינים ועתירי הנסיון, זורמת מהצביעות, מהשקרים ומהעמדות הפנים, עד לאמת היוצאת לאור - כשכל דמות מה"רעות" הופכת לזוועתית ובלתי נסבלת. בעוד המלך, השליט הכל יכול, הופך עקב בגידת בנותיו והתאכזרותן אליו - לדווי נפש וגוף, עד שהינו מאבד את שפיותו.
ושיא המחזה מצוי דווקא לקראת הסיום. המונולוג רווי הכאב והמצוקה של
ליא קניג כליר הטראגי, מנענע ומטלטל כל צופה. כאן - ליא היא בשיאה. למי שזוכר את ליא מאז שנות השבעים כ"אמא קוראז" (הנפלאה מכל הגירסאות שנעשו אחרי כן מאז) ועד המלך ליר, חש שהיא נוגעת בנקודות המצויות בכל מקום ובכל עת בעולם כולו. את אכזבת ליר של ליא מבנותיה רעות הלב, חשים כל השוטים שחילקו את כל הונם לילדיהם, והגיעו לפת לחם ונוודות, כמו אחד הטייקונים המוכרים שהיו פה, והפך לקבצן עקב נדיבותו והענקת רכושו לשאריו. מלחמות אחים על הרכוש שחולק, לדעתם בצורה לא צודקת, כי כל אחד רצה את הכל, מלחמות אלו הפכו לאיבוד האנושיות תוך רצח והרג. כל כך הרבה דם ורציחות לא נראו מעולם בהצגה קלאסית כזו.
והשחיתות בגלל תאוות השלטון והממון לא תמה בכך. כשהבן הממזר (
אלכס קרול) זומם לרצוח את אביו הרוזן (
יגאל שדה) ואת אחיו (
רותם קינן), ומכפיש את שם האח, היורש החוקי, כאילו זמם לבגוד באב, וכשהלז נמלט ומתחפש לקבצן, והופך ליד ימינו של האב שעיניו נעקרו - זה עוד שיא בדרמה הקולחת דמים על הבימה הגדולה של הבימה. רוע הלב של הבת הבכירה גונריל (
יבגניה דודינה המקפיאה בחוסר הרגש לאביה וצביעותה), וכשאחותה רגן (
מיקי פלג רוטשיין) נכנעת לאחותה הבכורה וחוזרת על דברי הרוע לאב, עד לגירושו בהמשך מביתה-אחוזתה - המלך לא יכול לשאת את האמת וגילויי אהבתה של קורדליה הצעירה (
רינת מטטוב), ולא מעניק לה דבר, משום שאינה מוכנה להינשא במי שבחר עבורה, כי רצונה להקדיש את כולה לאב הזקן. מה שנראה לו כמרידה והוא מנדה אותה מרכושו.
הרבה חן ואמרי שפר יש בפי ליצן החצר המכונה "השוטה" (איצ׳ו אביטל), וכמוהו מפיגים את המתח ורצף הדמים דברי שייקספיר הנשמעים כה ברור מפי
נורמן עיסא, הרוזן היחיד שנשאר נאמן למלך; ומפי
יגאל שדה בקולו המופלא כרוזן אבי שני הבנים, ששובה את הלב בכל דקה שהוא על הבמה, וכן
גל גולדשטיין המקסים כמלך צרפת (בעל הנסיון מאז שיחק את המלך במקבת בבית צבי) המוכן להינשא לקורדליה גם ללא נדוניה, טיפוס חיובי מהבודדים במחזה;
מורדי גרשון כדוכס קורנוול,
נתי רביץ כדוכס אולבני, ו
ניר זליחובסקי כדוכס בורגונדי - כל האצילים המכובדים בבגדים מודרניים שעיצבה
יהודית אהרון כדי לקרב את הקהל לבעיות, אך לא היה צורך להתאמץ. הדרמות המתחוללות אינן שייכות לזמן ספציפי, הן כלל עולמיות ונצחיות. מאז קין והבל ועד היום. הכפשות וכזבים המופצים כדי למגר את הנמצאים בשלטון או במישרות הנחשקות - כולם מכירים מכאן ועכשיו. אין אפס. הכל מותר למען המטרה.
וגם אם ארכה ההצגה שלוש שעות, הרי שפע האירועים וההתרחשויות, שמלווים במוזיקה המרגשת של אלדד לידור המוסיפה למתח, המשחק המעולה של כל השחקנים המשובחים, ומעל לכל - של ליא קניג, יכול לכל הבעיות הטכניות שכרוכות בהפקה, כמו העשן שעלה מהתאורה וגרם להפסקת ההצגה לכמה דקות, או האורך שלה וגודש האירועים שלעיתים נעלמו הודות למהירות דיבורם של חלק מהשחקנים - כל אלה קטנו בשישים, ולא יכלו להפחית מעוצמת האימפקט שיש בה ונגעה לכל לב.
הדרמות והטרגדיות של שייקספיר, שמוכרות יותר כמו "המלט" ו"מקבת", כולן יחד לא מכילות שפע כזה של אקשן, מונולוגים כובשי לב, והצגת תוצאת פרישת התפוררות כל הערכים, עד חזרתו של האדם לעפר. "המלך ליר" היא הצגה בעלת מסרים כה עמוקים, שחרף כל החסרונות - היא בעלת עומק שלא יישכח.