גורלו של התחנון לא שפר עליו. רבים אוהבים לדלג על חלק קצר זה בתפילות ימי החול ומחפשים תירוץ. החסידים טוענים, שיום פטירתו של צדיק הוא סוג של יום-טוב (לא כל כך ברור מדוע, אבל שיהיה), ולכן אין לומר בו תחנון. אבל לכל חסידות יש רק כמה אדמו"רים שכבר הלכו לעולמם, אז מה עושים? מדפיסים לוחות שנה שבהם מצוינים שמות הנפטרים בכל יום, וכך ניתן לבחור את העילה התורנית ולוותר על התחנון. זה מה שמזכירה לי שביתת הנשים מחרתיים (יום ג', 4.12.18), אבל בניגוד לתחנון - מדובר בתופעה חמורה המציבה אותנו בפני מדרון חלקלק. השביתה הזאת היא המשך ישיר לשביתת הלהט"בים לפני מספר חודשים, וקיים גם קשר בינה לבין התנהלותה של המשטרה מול מגזרים שונים היוצאים להפגין. ארגוני נשים קראו לשביתה במחאה על ריבוי מעשי הרצח של נשים. אין ספק שמדובר בתופעה חמורה ביותר, הניזונה בין היתר מאוזלת היד של המשטרה (שבימי יוחנן דנינו ורוני אלשיך עוסקת בשיטור מוכוון יחסי ציבור במקום בשיטור מוכוון מטרות) וממחסור בעובדים מקצועיים שיאתרו מוקדי סיכון ויטפלו בהם. אין ספק שהממשלה צריכה וחייבת לעשות יותר. אין ספק שמחאה אזרחית היא כלי חיוני ומרכזי בחברה דמוקרטית. אין ספק ששביתה היא אמצעי לגיטימי למשיכת תשומת לב ציבורית ושלטונית. עד כאן - הכל נכון וראוי. איפה מתחילה הבעיה? כאשר רשויות מקומיות מכריזות שיאפשרו לעובדות להיעדר מחרתיים מבלי לנכות משכרן. זה בדיוק מה שהיה בעת מחאת הלהט"בים, בה חשף גלובס את האיומים שהופעלו על בעלי עסקים: אם לא תשחררו את העובדים - נשחיר את פניכם. אין כל סימן לאיומים דומים במחאה הנוכחית, ואולי פשוט לא צריך אותם; כולם למדו את הלקח מהמחאה הקודמת. והערת אגב: מעניין שהשביתה נקבעה דווקא ליום הראשון של חופשת החנוכה בבתי הספר, כאשר צריך למצוא סידור לילדים. נחזור לעיקר. כספן של רשויות מקומיות הוא כסף ציבורי, לא קופה פרטית של העומדים בראשיהן. השירות שהן מחויבות להעניק הוא שירות ציבורי, לא כזה התלוי ברצון הטוב של עובדיהן. ראש רשות אינו זכאי להחליט שהוא פוגע בשירות לציבור ושהוא מאפשר לעובדים להיעדר מהעבודה על חשבון הרשות. קיימים כללים הקובעים כיצד יוצאים לחופשה, מתי מודיעים עליה וכיצד מבטיחים את המשך התפקוד התקין של הארגון. כל אלו הופרו במחאת הלהט"בים ומופרים גם במחאת הנשים. וכאן אנחנו מתחברים לדוגמת התחנון: בשבוע הבא אפשר לשבות במחאה על ריבוי תאונות הדרכים. בעוד שבועיים - בשל המצוקה בבתי החולים. בעוד שלושה שבועות - נגד פגיעות מיניות בילדים. בעוד ארבעה - בדרישה להעלות את שכר העובדים הסוציאליים. יש אין-ספור מטרות ראויות, וברגע בו נקבע תקדים של שביתות מהרגע להרגע, על חשבון הציבור ותוך פגיעה בו - יהיה קשה לתת אישורים דומים לשביתות אחרות. חוץ מזה, מי יחליט מה ראוי ומה לא? אולי עובדים ברשויות ביהודה ושומרון ישבתו בדרישה לבנות עוד דירות בהתנחלויות, ואולי עובדים ברשויות ערביות ישבתו במחאה על תנאי המאסר בבתי הכלא הביטחוניים. אולי בנגב ישבתו בשל מחסור במים, ובצפון - בשל מיסוי על צימרים. שיהיה ברור: כל שביתה כזאת - כולל שביתות על הנושאים הכי מוצדקים בעולם - היא שביתה פוליטית, שהחוק אוסר אותה. החוק מתיר לשבות על נושאים הקשורים בעבודה, בתנאי השכר, בפנסיה, בבטיחות - לא כאמצעי מחאה על מדיניות. בשביל זה יש כלים אחרי: הפגנות, עצומות, בחירות. אבל איש לא ייצא נגד השביתות הללו, כי אז הוא יותקף כ"חשוך", "שונא נשים", "אטום", "מתנשא" ושאר ברכות ותשבחות. משום שברגע בו מדובר בנושא פופוליסטי הזוכה לגיבוי תקשורתי - השיח הליברלי סותם את פיותיהם של בעלי דעות אחרות. זה גם הקשר למדיניות המשטרה כלפי מפגינים. נכים יכולים לחסום צמתים ורכבות למשך שעות; חרדים יפוזרו בכוח תוך עשר דקות. זו אינה אכיפה; זו איפה ואיפה. ואם המשטרה יכולה להחליט שהחוק הוא עניין של יחסי ציבור, מה לנו לבוא בטענות כלפי פוליטיקאים שעושים בדיוק את אותו הדבר? זו אינה דמוקרטיה; זו אנרכיה.