גרסה כבושה היא לרוב מנת חלקם של נאשמים, ולפעמים של עדים: הם אומרים בבית המשפט מה שלא אמרו בחקירותיהם. השופטים מתייחסים בחשדנות טבעית לגרסאות כאלו: אם היה לך הסבר למעשיך, מדוע לא נתת אותו כבר בחקירה? מדוע להגיע לאישום פלילי אם אפשר להימנע ממנו? למה לא סיפרת הכל קרוב יותר לאירועים? במשפטו של
רונאל פישר יש גרסה כבושה מסוג חדש: של התביעה.
כתב האישום בפרשה הוגש בחודש מאי 2015, ולמרות שחלפו 3.5 שנים - הראיות ממשיכות להיאסף. ולא מדובר בראיות שוליות, אלא בכאלו שעשויות להיות מרכזיות ואף מכריעות. ולא מדובר במטמון נעלם, אלא במקורות גלויים שהיו בידי מח"ש והפרקליטות מאז פרוץ החקירה. ולא מדובר בכשל טכני, אלא בכזה העשוי להוביל לזיכוי בשל הגנה מן הצדק.
שלושה טלפונים ניידים עומדים במרכז התנהלות חריגה זו: של פישר עצמו, של
ערן מלכה ושל ע"י (מזכירתו של פישר שהפכה לעדת מדינה). באופן טבעי במאה ה-21, יש בהם המון מידע שעשוי להיות רלוונטי לחקירה פלילית, במיוחד בפרשה כה נרחבת ומעוררת סערה. הטלפונים הסלולריים אמורים היו להיות כמעט הדבר הראשון שיבדקו החוקרים. אבל לא זה מה שקרה.
התביעה טענה בתוקף שרישומי השיחות, המסרונים ותכתובות הווטסאפ של מלכה וע"י אינם בידיה משום שהמכשירים הוחזרו לשניים (מהלך תמוה בפני עצמו: הם מהווים ראיות). רק בדרך אגב התגלה, במהלך עדותו של חוקר מח"ש דובי שרצר, שהחוקרים העתיקו את כל תוכנם של המכשירים ושההעתק מצוי בידיהם. ההגנה ובית המשפט שמעו לראשונה את הביטוי dump - באנגלית: מחסן או מזבלה. במקרה הזה: אוצר של רבבות תרשומות.
ניתן היה לצפות, שהחומר הזה יועמד מיד לרשות ההגנה. אבל אז התעוררו בעיות של פרטיות וחיסיון. הן ע"י והן מלכה טענו - ובצדק - שלא כל מה שיש במכשיריהם הוא רלוונטי למשפט; להגנה יש זכות לקבל רק חומר חקירה. על ע"י חלה חובת חיסיון עו"ד-לקוח של משרד פישר, ואילו מלכה - שגם הוא עורך דין בהשכלתו - אמר שהיו לו התקשרויות הנהנות מחיסיון דומה. וזה כמובן בנוסף לכל החומר הפרטי. נדרשו שעות ארוכות של דיונים והכרעות שיפוטיות, עד שהצדדים הגיעו להסכמה לפיה יעברו אחת-אחת על כל התרשומות, ובמקרה של ספק - יביאו אותו להכרעת השופט
משה סובל.
מדובר בעבודה סיזיפית שעד היום הצריכה מאות שעות, בנוסף לשני ימי ההוכחות המתקיימים מדי שבוע, ואשר טרם הסתיימה. ברור שהיא הניבה תוצאות, שכן התביעה הודיעה שברצונה להחזיר את מלכה לדוכן העדים לאור התרשומות שמצאה. סובל עתיד לאפשר זאת, אם כי יש כאן מצב מוזר בלשון המעטה: התביעה מבקשת להשתמש בראיות שאת קיומן הכחישה, ואשר השימוש בהן נעשה רק לאחר מאבק שניהלה ההגנה.
ומה לגבי המכשיר של פישר? כאן החיסיון ברור עוד יותר, שכן יש כללים נוקשים לעצם העברת תוצרי עבודתו של עורכי דין לידי רשויות החקירה, עוד לפני העיון בהם והשימוש בהם. שופט השלום
שמואל הרבסט קבע בשנת 2015 במה יכולה מח"ש לעיין, ואלו התוצרים המהווים חומרי חקירה.
כעת הפתיעה התביעה וביקשה לבדוק את המכשיר (המצוי בידיה) על-פי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לבית המשפט לחייב עד להגיש כל מסמך או ראיה הדרושים לעשיית הצדק. לדבריה, הבקשה מוגשת רק כעת, לאחר ש
אלון חסן ו
ששון חי ויתרו על חיסיון עו"ד-לקוח ולאור ההתקדמות בבדיקת הטלפון של ע"י - המלמדת שיש חומר רלוונטי רב בטלפון של פישר. נעיר שוב, שאנחנו באותו מצב מוזר: התביעה מבקשת להשתמש נגד הנאשם בחומר שנחשף רק בשל התעקשותו של הנאשם לקבל אותו.
ההגנה מתנגדת וטוענת שהסעיף הזה מיועד לעדים ולא לנאשמים. ניתן גם לטעון, שלא ניתן לעקוף באמצעותו את חיסיון עו"ד-לקוח. חוץ מזה, נזכיר שוב שאנחנו מצויים בעיצומו של שלב ההוכחות במשפט, אחרי שהעידו כל עדי המדינה. ההגנה מתנהלת על בסיס חומר הראיות הקיים; כיצד ניתן לקבוע קו הגנה ולחקור עדים, במיוחד את המרכזיים שבהם, אם התביעה עשויה פתאום, תוך כדי תנועה, להציג ראיות חדשות?
בהיבט הזה, מה שמתרחש במשפט פישר הוא מאוד יוצא דופן ואולי אף חסר תקדים. אפילו בתיקים אזרחיים, קיימת אבחנה ברורה בין שלב גילוי המסמכים לשלב ההוכחות, וצריך אישור מיוחד של בית המשפט - בנסיבות מיוחדות - כדי להגיש ראיות חדשות בשלב ההוכחות. קל וחומר בתיקים פליליים. סובל העיר לתביעה לא פעם ולא פעמיים, שאת הראיות הללו היה צריך למצוא כבר בשלב החקירה, ועקץ אותה על כך שטענה שאינן קיימות - וכאמור, להתנהלות הזאת שלה עשויה להיות השלכה על תוצאת המשפט.
מדוע זה קורה? נראה שיש לכך שלוש סיבות. הראשונה: תיק פישר היה בלתי שגרתי מבחינת מח"ש, הרגילה להתמודד בעיקר עם אלימות ועבירות מין של שוטרים. הפעם ניצב בפניה תיק של שחיתות ושוחד, המערב
עורכי דין בכירים ואנשי עסקים מובילים. דומה שהתיק היה גדול עליה כבר בשלב בחקירה. עובדה שבחלק מן המשפט קיבלה מח"ש תגבור של פרקליטות מיסוי וכלכלה, וכעת מצויה הובלת התיק בידי פרקליטות מחוז ירושלים.
השנייה: פרקליטות מחוז ירושלים, שכאמור הצטרפה רק לאחרונה לניהול התיק, מתנהגת כאילו האולם שייך לה וכאילו היא יכולה לעשות בהליך כטוב בעיניה. סובל כבר היה צריך להזכיר לנציגיה שלא זה המצב. אבל בניצוחה של פרקליטות המחוז, התביעה ממשיכה לנסות ולכופף לטובתה את הכללים.
השלישית: דומה שסיכויי המדינה לזכות בתיק הולכים ופוחתים. ע"י הייתה עדה גרועה, שסיפקה גרסאות כמספר השאלות שהוצגו לה. מלכה הסתבך גם הוא בגרסאות סותרות, ויש לזכור שמדובר בקצין משטרה מושחת. אלון חסן סיפק אומנם ראיות מוקלטות לשיחות השוחד שלו עם פישר, אך כעת ברור שהסתיר שיחה נוספת ביניהם שלא הוקלטה. גרסתו של ששון חי עוררה תמיהות ונראה שסובל היה שותף להן. במצב הזה, התביעה מצויה בלחץ גובר ומחפשת ראיות נוספות.
הכדור מצוי במידה רבה בידיו של סובל. הוא צריך לאזן בין שלושה גורמים שכולם חשובים: עשיית הצדק ומתן אפשרות להגיש ראיות רלוונטיות, זכותו של הנאשם להליך הוגן ולכך שהראיות נגדו יוצגו לו בצורה ראויה, והצורך לנהל את ההליך ביעילות ככל הניתן ובהתחשב בכך שאחרי 3.5 שנים - פרשת התביעה עודנה בעיצומה.
