ראשיתו של בית החולים המרכזי לנגב

יוסף שטרן נולד בשנת 1913 בווהלין, רוסיה (משנות ה-20 בפולין). היה חבר תנועת "החלוץ הצעיר" בעירו. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים, תוך זמן קצר נבחר לכהן כיו"ר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה. בתקופת מלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בחיל-האוויר הבריטי. לאחר המלחמה, בשנת 1946, נסע ללמוד רפואה בבולוניה. במקביל ללימודיו שם הוא היה פעיל בארגון עלייה. בשנת 1950 קיבל תואר דוקטור וחזר לישראל כרופא פנימי בבית החולים בילינסון שבפתח תקוה. התמחה במחלות כבד. בשנת 1959, עם הקמת בית החולים המרכזי לנגב (שב-1972 נקרא על שם משה סורוקה) מונה לשמש כמנהלו הראשון, במקביל לניהול המחלקה הפנימית בבית החולים. שטרן ניהל את בית החולים בין השנים 1960-1978. מסופר עליו כי בכל שנות כהונתו לא החסיר את הסיבוב הקבוע בין המחלקות ועקב אישית אחר החולים הקשים. הוא היה מנהל בית החולים בשלוש מהמלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. בית החולים סורוקה עמד בחזית הדרומית של מדינת ישראל, ונאלץ להתמודד עם קליטת מאות ואף אלפי פצועים. שטרן הצליח להעמיד את בית החולים על רגליו ולצלוח תקופות קשות אלה. לזכותו של שטרן נזקפת ההתפתחות העצומה של בית החולים סורוקה: בתקופתו הוקמו מחלקות ומבנים רבים, ומספר המיטות בבית החולים גדל ל-650 מיטות. שטרן היה אחראי על צמיחת ענף הפלסטיקה בנגב. הישג נוסף שלו היה בשנת 1966, כאשר בצל איומי הסורים והמצרים למלחמה, הקים את מחלקת הנוירוכירורגיה בבית החולים. במקביל לתפקידו כמנהל בית בית חולים, הקים שטרן את בתי הספר למקצועות הסיעוד, הפיזיותרפיה והפרמדיק, וב-1974 הפך את בית החולים למרכז רפואי אוניברסיטאי (אז היה בין רופאי המוסד שהתמנו כפרופסור חבר. בנוסף, הקים את בית הספר למנהל רפואי ואת בית הספר לרפואה, הפועל בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 1978 הוענק לשטרן התואר "יקיר העיר באר שבע". לראשונה ביקר שטרן בבאר שבע בשנת 1950 ובפעם השנייה בעת מבצע קדש בשנת 1956. בעת המבצע הוצב יחד עם יחידת הרפואה באילת ובתום הפעולה הוחזר לבי"ח בילינסון שם עבד שנים רבות. באותו זמן הוצע לו לנהל את בית החולים החדש בבאר-שבע. שטרן הסכים לאחר התלבטויות רבות אך עמד על כך שיעשה זאת בתנאי שיעמוד בראש מחלקה פנימית בה התמחה. בספטמבר 1959 קיבל הודעה שמינויו כמנהל אושר. על-אף שקנה כמה חודשים קודם לכן דירה בתל אביב הבין שטרן שזה יהיה מסלולו והוא ירד להכרות המקום והעיר. הנסיעה ארכה שעתיים וחצי ונלוותה אליו אשתו שהייתה אז בהריון. שטרן כלל לא התלהב מהבניין שעמד על סף השלמתו לעומת אשתו שאהבה את הבניין ואת המדבר. הפור נפל.

בעת היותו סטודנט בירושלים בשנות הארבעים עבד חלקית במועצת פועלי ירושלים (של ההסתדרות הכללית) ועשה להשלמת משכורתו בעבודות בניין. תחילה למד מדעי הרוח ואחר כך עבר ללמוד מדעי הטבע ולהתמחות בבקטריולוגיה. בשנה האחרונה ללימודיו פרצה מלחמת העולם השנייה ומשום שהייה אז יו"ר ועד הסטודנטים המליץ לחבריו להתגייס לצבא הבריטי. על הבמה ישב משה שרת מטעם הסוכנות היהודית ושטרן הודיע כי הוא מתנדב על-אף שלא היה חייב בכך. ביולי 1940 התגייס לחיל-האוויר הבריטי ועשה עם הצבא כ-6 שנים. היה במצריים ובמדבר המערבי במערכה בצפון אפריקה ומאל עלמיין עבר לבנגזי. תפקידו בראשית דרכו היה חובש אך יותר מאוחר כמומחה לבקטריולוגיה היה בסודן, אריתריאה ושב למצריים. הצבא הציע לו בתום המלחמה ללמוד רפואה (לא על אדמת בריטניה) בתחום ההתמחות שלו. תודות להכרות עם רקטור אוניברסיטת בולוניה יהודי לוחם אנטי פאשיסטי, ותודות לתאר המ.א. שסיים תוך כדי השירות הצבאי הצליח שטרן הצליח בשנת 1945, להתקבל לבית הספר לרפואה. שטרן נשאר לסיים את לימודיו גם לאחר פרוץ הקרבות בארץ והיה לפעיל העלייה הבלתי לגאלית במילנו. בשנת 1950 הגיע ארצה והחל לעבוד בבית החולים בילינסון. ראוי לציין כי לאחר הכיבוש, בשנת 1948 היו בעיר רופאת ילדים אחת ד"ר כהן; ד"ר שטאג, מנהל בית החולים "הדסה; ומנהל מחוז הנגב של קופת חולים - ראובן שפיגלר. צוות זה אמור היה לשאת על גבו את מערכת הבריאות העירונית.

בשנת 1959 ירד לנגב אך לא התגורר קבוע בעיר אלא כמה ימים ובסופי השבוע עלה למרכז הארץ. הוא לא אהב את הקור המדברי, סופות החול, הבדידות ובית החולים שעבד בו, "הדסה", נסגר בלילות. חנוכת בית החולים נערכה ברוב פאר אך שטרן לא הכיר אף אחד והשומרים שלא זיהו אותו לא נתנו לו להיכנס. הכוונה הייתה לפתוח את סורוקה בינואר 1960 ובמהלך כמה חודשים להעביר ציוד ו-5 רופאים מהדסה לסורוקה. מנהל הדסה פרופ' להמן סייע רבות בידי שטרן על-אף שהיה כבר מסומן להחלפה. הציבור הבאר-שבעי וההסתדרות עשו הכל כדי שהרופאים המובילים בעיר יהיו קרובים פוליטית למפא"י ובכך ישמר "הצביון הפועלי המיוחד” של קופת חולים. תוך כמה חודשים נפתח בית החולים החדש והיו בו כ - 250 מיטות.

בתחילה עברה על שטרן תקופת הסתגלות קשה. לאחר עשר שנים שעבד עם אוכלוסייה אירופית-תל אביבית לפתע נחשף למנהגים, צורת לבוש, שפה ואוכל מגוונים, שונים ואחרים שכלל לא הכיר. צץ רעיון להקים בבית החולים חדרי אוכל על-פי העדות אך הוא נדחה ואט אט החולים החלו לסגל את הדרישות הרפואיות. מנהגי הבדואים הראשונים שאושפזו בבית החולים הכו את שטרן והצוות בתדהמה. הם לא ידעו להשתמש בכלי האוכל, עיתים ישנו מתחת למיטה ועוד. עם זאת, הם הסתגלו במהירות לסגנון בית החולים ותוך זמן קצר היו לחולים רגילים. אדרבה הבדואים נהגו על-פי ההוראות והקפידו למלא את דרישת הרופאים. האבחנה של הרופא הייתה קובעת והסכימו לכל שנדרש החל מתפירה וכלה בניתוח. לעומתם חולים מצפון אפריקה סירבו לא פעם לניתוח של יקירם הסובל מדלקת המעי או ממחלה ממארת. במקרי חרום שטרן הזמין את המשטרה שתשכנע את המשפחה להסכים לניתוח ואם הם עדיין עמדו בסירובם, פנה שטרן לבית המשפט כדי שיוציא צו מחייב. הבדואים סבלו באותה עת בעיקר מהשחפת והתינוקות סבלו משלשולים וזיהומים עקב תזונה לקויה. חולי השחפת בודדו ממשפחותיהם ונשלחו לאחר טיפול ראשוני לסניטריום בנצרת. משרד הבריאות גייס אז תקציבים והמלחמה בשחפת בקרב השבטים גרמה לכך שהמחלה כמעט ונעלמה.

לדברי שטרן מרפאות קופת החולים הלכו עם ההתיישבות החדשה אך הרופאים שהגיעו מהמרכז ראו בו תפקיד זמני וציפו לרגע בו יסיימו שירותם בנגב ויעלו למרכז להשתלם ולהתקדם. משום כך, יזם שטרן הקמת פרסונל מתושבי הנגב: נפתח בית ספר לאחיות מעשיות (נדרשו 10 שנות לימוד ובלא הכשרה אקדמית), בית ספר לאחיות מוסמכות וניתנו קורסים מיוחדים לעובדי מעבדה ולטכנאי רנטגן. לקורס האחיות המעשיות הגיעו צעירות יוצאי משפחות מצפון אפריקה לבושות באופן מסורתי. בתום הקורס כשהיו לבושות בלבן התגאו כולם - בית החולים, המשפחות והבנות עצמן. לקורסים של הרנטגן ולמעבדות הגיעו צעירים יוצאי רומניה ודרום אמריקה. עם פתיחת בית החולים היו במקום 35 רופאים שהגיעו מ-15 ארצות וכל רופא הביא עמו מסורת רפואית שונה. היה צורך ללמדם את השפה וכן את רוח בית החולים (שהתבססה על רפואה אנגלוסקסית). יותר מאוחר יזם ד"ר דורון את העלאתם של רופאים יהודיים מדרום אמריקה שיצרו קבוצה רפואית-חברתית על רמה גבוהה והפכו מהר מאוד לרופאים בולטים בבית החולים. הקבוצה הבולטת הנוספת הייתה של יוצאי "הדסה" ובה בלט ד"ר פרידמן שהיה מנהל אחראי לבנק הדם ושנדרש להגיע כמעט כל לילה לבית החולים. פרידמן, אדם מבוגר ללא רכב, עשה דרכו בטרמפים מכיוון שרצה לחסוך לבית החולים והיווה דוגמה למשרת ציבור מסור החס על הוצאות שאינן מוכוונות בריאות.

בתחילה לא ניתן היה לקבל לבית החולים פגים והם נשלחו לטיפול ומעקב לתל אביב. בשלהי שנת 1960 היו בבית החולים 40 רופאים ומספר המיטות עלה ל - 300. הוקם מכון פתלוגי עצמאי ומרכז לרפואה מייעצת. בפתיחה החגיגית הופיע ראש העיר דוד טוביהו כמארח הראשי יחד עם משה סורוקה וקצין רפואה ראשי. בשלהי 1961 היה מספר המיטות 365 והוחלט להוסיף עוד כמה קומות כך שמספר המיטות יגדל ל-500. במגמה לרכז בבית החולים את כל השירותים הרפואיים ולמנוע מאזרחי הנגב להיטלטל צפונה הוקם החל משנה זו מכון איזוטופים ומכון לב, מחלקה לכירורגיה פלסטית, מחלקה נאו כירורגית ומחלקה לכירורגיה פלסטית. בשנת 1962 אורגן הקורס הראשון להשתלמות רופאים שהיה משותף לקופת חולים ובית הספר לרפואה. רופאים מדרום אמריקה, פולין ורומניה עברו השתלמויות ונפתחה המחלקה לפיזיותרפיה. מספר המתאשפזים על בהדרגה מ-11 אלף בשנת 1960 ל-18,500 בשנת 1964. מספר המיטות עלה בשנת 1965 ל-420 ומספר העובדים הגיע ל-537.

עוד לפני 1967 היו לבית החולים ולצבא הסכמים. ההסכם נחתם עם משרד הביטחון שבית החולים יקלוט את כל החיילים המשרתים באזור. כתמורה הקצה הצבא לבית החולים מספר קטן של עובדים קבועים, 4 רופאים ו-30 אחיות כולל עובד מעבדה אחד. כוח אדם זעום ועיקר העומס נפל על צוות בית החולים. ערב מלחמת ששת הימים הושלמו 4 חדרי ניתוח חדשים. כשהחלו להגיע הפצועים הראשונים ממלחמת 6 הימים הוכנו עוד 4 חדרי ניתוח במהירות. הכניסה הראשית לבית החולים הפכה לחדר מיון, צעד "שהציל את המצב". למחרת פרוץ המלחמה החלו להגיע פצועים לבית החולים העורפי הראשון. הפצועים קשה נותרו בבית החולים השאר נשלחו לבתי חולים במרכז הארץ. בסך הכל עברו בתקופה וכ-1,000 פצועים כולל שבויים מצריים. לאחר המלחמה חזרו בתי החולים לשגרה ואילו "סורוקה" קיבל אליו את פצועי מלחמת ההתשה בעיקר בשנים 1968 - 1969. בית החולים אף קיבל את פצועי המשחתת אילת (את אלה שניצלו). בעת מלחמת יום הכיפורים זרמו מאות פצועים מכוויות וקבוצה גדולה של מתנדבים סייעו בידי הצוות שעבד במשמרות ארוכות.

על-פי עדות שטרן, לדוד טוביהו היה חלק גדול בשכנוע ועדת ברנזון על חשיבות הקמת בית הספר לרפואה בצמוד לסורוקה. טוביהו ידע יפה לחבר את ענין שירות בית החולים המתפתח לצורך הלאומי ביישוב הנגב. תחילה הוצעו לו צריפים של חיל הרפואה הרוסי שנרכשו בפינלנד אך טוביהו שנסע לטבריה לבדקם, קבע כי הם לא עמידים בתנאי המדבר והחום ואינם מתאימים לאשפוז בני אדם. טוביהו פנה ישירות לד"ר שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות וביקש ממנו להקים בית חולים חדש בעיר. בקשתו נדחתה בשני טיעונים האחד, המצב בגליל קשה מבחינה זו יותר מאשר בנגב והשני, אם יבנה בית חולים בדרום זה יקרה רק ב-1970 והוא יוקם על-ידי משרד הבריאות באשקלון. בצר לו פנה טוביהו לגזבר ההסתדרות סורוקה (שבנה בזמנו את בית חולים "העמק") שהסכים עקרונית לתוכנית אך חשש פוליטית מבן-גוריון ושיבא. עם זאת הוא נתן הוראה לאדריכל אריה שרון להכין תוכנית לבית חולים שתשמר בינתיים במגירה עד שיימצא תורם. בן גוריון השיב לפנייה ישירה מצד טוביהו שהוא לא ייתן בשום פנים ואופן דריסת רגל לקופת חולים של ההסתדרות בנגב. תגובת בן-גוריון נבעה מרצונו למנוע מגוף מנוסה (ההסתדרות שבראשה מפא"י) להתחזק בנגב ולהתחרות עם "הממלכתיות" שכה טיפח. בשנת 1956 ניתן האישור לבניית בית החולים והוחל בחיפוש שטח מתאים. התלבטו בין העיר העתיקה לשטח שמחוץ לעיר ונבחר האחרון. נשיא איגוד תופרי בגדי נשים בארצות-הברית האמריקני דוד דובינסקי תרם בשם האיגוד מיליון דולר והוחל בגיוס מוסדות ישראלים כמו מפעל הפיס ועוד. התעורר ויכוח לגבי שמו של בית החולים והוחלט לא לציין שמות תורמים אלא לקרוא לו בית החולים המרכזי בנגב. כידוע, בן-גוריון סירב להשתתף בחגיגה (באוקטובר 1959) עקב התנגדותו למיקום של בית החולים ולמערבות של קופת החולים בהקמה ובהפעלה. העובדה שבית החולים תיפקד היטב בעת מבצע קדש ותחת לחצה של פולה - התרצה בן-גוריון ולאחר כמה חודשים בא לבקר לראשונה. שטרן מזכיר לטובה את מערבותו של טוביהו גם בפיתוח בית החולים והמוסדות העירוניים הקשורים בו, בקשר ההכרחי בין האוניברסיטה והמחקר עם בית החולים ועל הובלת נושאים אלה בסיוע שטרן בוועדה המנהלת של האוניברסיטה. הידידות בין השניים החזיקה מעמד שנים רבות וראש העיר לשעבר שכנע את שטרן לכהן כראש הוועדה המנהלת את הסמינריון למורים. תרומתו של טוביהו לבית החולים התבלטה שקיבל על עצמו את תפקיד ראש הוועד המפקח של קופת חולים בעיר והוא שדחף להקמת המבנה הגדול החדש. טוביהו לדעת שטרן ידע לשכנע אנשים, להשיג תקציבים ולקבוע סדרי עדיפות.

בית החולים סורוקה הפך לבית החולים הבכיר באזור והוא שלקח על עצמו את האחריות הרפואית-מחקרית-ציבורית גם על המרפאות האזוריות וגם על מרפאות היישובים הקטנים. בכל המוסדות הללו הוא העלה את הרמה, גרם ליציבות במצבת הרופאים ומנע תחלופה של בעלי מקצועות רפואיים. בית החולים דגל בעקרון שהעובדים בבית החולים מתגוררים בעיר ובכך הגדיל את האוכלוסייה בעיר והעניק לה איכות ועניין. קבוצת הרופאים סחפה אחריה שכבות בעיר בכל הנוגע לצריכת תרבות גבוהה, דפוסי חיים עירוניים נאורים ועוד. לדעתו אוניברסיטת בן-גוריון למדה משיטה זו - המרצה מתגורר בעיר - והפיקה מכך תועלת רבה. בית החולים הפך מוסד להדרכה והשתלמות רפואית, והיווה את הגרעין לבית הספר לרפואה שהוקם במשך השנים בצמוד לו. בית החולים אף הציב נורמות חדשות שביחסים בין רופא לחולה ובין רופא לקהילה ממנה הגיע המתאשפז. הוא תרם הרבה, בעיקר לבדואים אבל לא רק, להתאים עצמם לרפואה המודרנית ולקבל את סמכותה. בית החולים הפך למרכז חברתי-עירוני מספר אחד ולא הייתה אישיות בארץ או בחו"ל שלא הגיעה לביקור. אישים מארצות אסיה-אפריקה למדו בבית החולים כיצד לטפל באוכלוסיות הדומות לשבטי הבדואים וכיצד יוצרים בית חולים בו הטיפול הניתן למתאשפז הוא שוויוני ללא קשר למעמדו הסוציו-אקונומי.

כזכור הראיון נערך בשנת 1979, כלומר לפני כ-40 שנה. הכתבה התייחסה לשנים עברו והמגיע היום בשערי בית החולים מכיר מציאות אחרת ושונה, העולה בכל תחום על תקופת הקמתו ובעשור הראשון שבא אחריו. אין ספק שקשה היום לתאר את הנגב ללא בית החולים על שירותיו המשוכללים והוא הפך לעוגן מרכזי גם בבאר שבע, גם במטרופולין באר שבע המתהווה וגם בנגב כולו.