היוצר, הבימאי, השחקן והכוריאוגרף יחזקאל לזרוב, שהחל את צעדיו כרקדן ב"בת שבע", הוקפץ לתפקיד ראשי ב"אופרה בגרוש" בת׳ "גשר" לאחר שכוכב התיאטרון עזב, המשיך לת׳ הקאמרי, ומככב כעת במחזמר "כנר על הגג" שסובב בכל רחבי ארה"ב. הוא כבר ביים גם הצגות בתיאטרונים אלה ואחרים, וכעת, ההימור של יבגני אריה להתיר לבן טיפוחו הצעיר לעבד מחזה מהספר "לוליטה" של וולדימיר נבוקוב, ומחזה נוסף על-פי תמלילי משפטה של ז׳אן ד׳ארק - הימור זה הצליח ללא שיעור. הודות לדמיונו הפורה של לזרוב, המעמיד סצינות שאיש לא היה מדמיין כמותן בהקשר הרומן השערוריתי של נבוקוב: כשהוא מציב מכונית אמריקנית על הבמה, בעוד מצידה השני של הבמה מאחורי חלונות זכוכית נשקפת קבוצת בלרינות צעירות לימים (מהבלט הישראלי) החוזרות ללא הרף על צעדי הפליה והרלווה, ומרוות את עין הצופה המדלגת מצד ימין לצד שמאל כל העת - וכך אין דקה משעממת בהצגה זו. את דמות הסופר הפדופיל המתאהב בילדה בת 12, לוליטה, ושואף לממש את תשוקותיו רק עימה, ממלא סשה דמידוב בכזה חן וקסם, שאי-אפשר לתעב אותו, חרף מעשיו, שנוסף להם גם הרצח של אמה של לוליטה. הבחירה בו יותר ממוצלחת. במחזה השני שכתב לזרוב על משפטה של הנערה שהפכה לקדושה, ז׳אן ד׳ארק, הממד העיקרי הוא המיסטיות, בניוד לחושניות ותאוות הבשרים במחזה הראשון בהצגה. כמו ב"לוליטה", הנערות לא נראות, ודווקא משום אי-נוכחותן הפיזית, מתעצמת עוד יותר דמותן, ומקבלת ממדים ונפח הודות לווידויו של הפדופיל וחרטתו על מעשיו, כשם שקנאתו הנוקשה של ההגמון ששפט את ז׳אן ד׳ארק, (דורון תבורי המופלא) ודבקותו בנוקשות החוקים, הם שמחזקים אותה עוד יותר, והרובוטית הממלאה כאן את תפקיד ז׳אן, מדגישה עוד יותר את הקיבעון שלה באמונתה בקולות ששמעה, והתעקשותה שזה מה שהדריך אותה ללכת למלך צרפת ולשכנעו להפקיד בידה את ראשות הצבא, כשהיא לובשת בגדי גבר. הפמיניזם טרם היה קיים אז בתקופת ז׳אן ד׳ארק במאה ה-15. אך העזתה לעמוד בראש הצבא, הביאה לנצחונו ובהמשך לשחרור צרפת מעול האנגלים, והפך אותה לקדושה נוצרית. מי שזוכר את משה רבנו העומד על ההר ומרים את כפות ידיו בקרב של יהושע כנגד העמלקים, וכך היו בני ישראל גוברים על העמלקים, אך כשהיה מתעייף וידיו הורדו - היו העמלקים מנצחים. כוחות הטמונים בכפות הידים אינם המצאה חדשה. ואמונה חדורה בהשראת האל - גם היא מהווה כוח. כך שאין להתפלא על מידת השפעתה של הנערה, שלכשנלכדה באחד הקרבות, נשפטה והועלתה למוקד. סרובה להחליף את מדי הצבא הגבריים לבגדי אישה - מזכירים את סרובו ועקשותו של פרנץ יגרשטטר במחזה "עד ראיה" שכתב יהושע סובול ללבוש את מדי החיילים הנאצים - מה שהביא להעמדתו לדין והמתתו. הדואליות של שני המחזות, האחד העוסק בתאוות בשרים לא טבעית ולא מוסרית, מול טהרת נפשה של העלמה מאורליאן, והתעקשותה ולו במחיר חייה על זכותה ללבוש בגדי גבר - משלימים האחד את רעהו בדרמות הנוקבות - האחת בעקבות הספר שעורר שערורייה, בטפלו בבעית הפדופיליה, שרק בדורנו נחשפת כדבאי, והייתה תמיד חשאית וסודית. דואליות זו מהווה איזון לשתי הדרמות שהשנייה היא הצגת דורון תבורי הכה מרשים כקרדינל האינקוויזיציה השופט, העוטה בגד מפואר של הכהן הנוצרי, המעוצב בצורה מוקפדת ואותנטית בידי אלין לזרוב; דורון תבורי מהווה בקפדנות ובדבקות שלו בחוקי הדת, את ההיפוך לדמות הילד הנצחי בנפשו אך ההולל במעשיו של הומברט הומברט המגולם בידי סשה דמידוב כה נפלא. הדמות הרובוטית הנוקשה של ז׳אן, מהווה גם היא ניגוד מהופך לילדה השובבה, שכה נהנית לשלוט בגבר המבוגר, שהפך לאביה החורג לאחר שנישא לאמה. כל הדמויות ומה שנאמר על הבמה, הם בבחינת פינג-פונג המטלטל את הצופים ומותיר אותם שעות וימים אחרי הצפיה בהרהורים רבים ושאלות שאינן מרפות.

בימוי, עיבוד המחזה ועיצוב הכוריאוגרפיה והתנועה בכלל - מעלים הצגה שאי-אפשר לומר עליה שהיא משעממת. להפך. היא מרתקת, מסעירה ומפתיעה באופן בלתי רגיל, ומגלה לנו כמה כשרונות טמונים וספונים ביוצר יחזקאל לזרוב. ומי יודע מה עוד הוא צופן לנו? שאפו ליחזקאל לזרוב, וכן לדורון תבורי ולסשה דמידוב - שני שחקנים ענקים בדורם.