עיקר שכחתם

האם הזמר אייל גולן ראוי לפרס "אות יקיר הזמר הישראלי" במשכן הכנסת? המחלוקת על מתן הפרס עסקה בשולי ולא בעיקרי, בתיק שנסגר ולא בתיק בו הורשע גולן, בעבירות שיוחסו לו במישור האישי ולא בעבירות בהן הודה במישור הציבורי. הטענות נגד מתן הפרס היו בשל חלקו של גולן בפרשת הסרסור בקטינות שיוחסה לאביו, תיק בו לא הועמד לדין בשל חוסר ראיות. איש לא דיבר על כך שבאוגוסט 2014 הודה גולן והורשע בהעלמת הכנסות של 5.6 מיליון שקל בידי חברת ליאם הפקות שבבעלותו. הוא נדון אז לארבעה חודשי עבודות שירות ולקנס של 75,000 שקל – הסדר מקל ביותר, בהתחשב בכך שמדובר היה ב-138 עבירות הנושאות עונשים של חמש/שבע שנות מאסר. הנימוק של המדינה: הוא היה רק המנהל. נימוק מגוחך, המתעלם מכך שהחוק מטיל אחריות על המנהל בגלל שהוא המנהל. זה מה שהיה צריך לעמוד במרכז הוויכוח: האם מעלים מס סדרתי ראוי לפרס מטעם הכנסת. נכון, הוא ריצה את עונשו. נכון, חלפו ארבע שנים. זה אומר שאי-אפשר למנוע ממנו להתפרנס, לקבל דרכון ולזכות בפרסים פרטיים. אבל מטעם הכנסת?! לאדם שגנב מיליוני שקלים מכולנו?! נאוה בוקר, שהחליטה על הפרס, נפלה לגמרי על הראש.

כאשר זוכה ניסו שחם כמעט מכל האישומים נגדו, נבלעה העובדה שהאיש – שהיה ניצב במשטרה ומפקד מחוז ירושלים – הודה שקיים יחסי מין עם שורה של שוטרות צעירות ממנו בהרבה, שהיו כפופות לו במישרין או בעקיפין. הרושם המתקבל ממה שהותר לפרסום (המשפט התנהל בדלתיים סגורות), הוא שיש לנו עסק עם טורף מיני סדרתי, שיצא לצוד נשים שמבחינת הגילאים יכלו להיות בנותיו, כדי לממש את תאוותיו הבלתי-נדלות. ואת כל זה הוא עשה במדים, תוך ניצול ברור של דרגתו ומעמדו. ונא לא לשכוח, שמדובר באדם נשוי (לקצינת משטרה בכירה). במילים אחרות: לפי הודאתו של שחם עצמו, הוא אדם רקוב מבחינה מוסרית. זה לא פחות חשוב ואולי אף יותר חשוב מהשאלה האם מעשיו היוו גם עבירה פלילית. בית משפט השלום השיב בשלילה, נראה מה יאמר המחוזי. אבל, כאמור, זה לא העיקר. המוסר הוא יסוד החברה האנושית, והחוק הפלילי הוא אחד מהכלים שנועדו להגן עליו. מעשה יכול להיות בלתי פלילי ועדיין פסול בתכלית מבחינה מוסרית. דור המבול נכחד בשל חוסר מוסריותו: מעשי גזל ציניים ותאוות מין משולחת רסן. סדום ועמורה נשמדו בשל חוסר מוסריותם: סירוב להכניס אורחים ואיסור על מתן צדקה לנזקקים. מבחינה פלילית, גם שכניו של נח וגם חבריו של לוט לא עברו שום עבירה. אך ההשחתה הערכית שלהם זעקה לשמים. ניסו שחם היה מרגיש מצוין בחברתם.

כאשר הצביעו הבריטים ביוני 2016 בעד הפרישה מהאיחוד האירופי, הם עסקו במעטפת ושכחו את התוכן. הם עסקו בכותרת ושכחו את הפרטים. הם אולי עסקו בעיקר, אבל הותירו בצריך-עיון פרטים שהם בהחלט לא טפלים: מה זה אומר? כיצד עושים את זה? מה יהיו ההשלכות? האם ניתן להתגבר על הבעיות? כיום ברור, שהברקזיט יעלה לבריטניה ביוקר עצום. במקרה הטוב ביותר, היא תפרוש מאירופה בהסכם העלול לפלג את הממלכה, במהלך שכבר הביא לבריחה המונית של חברות בינלאומיות מלונדון ובתוצאות ארוכות טווח שלא ניתן לחזות כיום. במקרה הגרוע ביותר, היא תפרוש בלי הסכם וכך תיקלע במהירות למחסור במזון ובתרופות, תתקשה לקיים קשרי תחבורה עם היבשת ותספוג הצטמקות של כלכלתה העלולה להגיע ל-10%. זכותם המלאה של הבריטים להחליט שהם מוכנים לשלם את המחיר, ייתכן שבטווח הארוך הוא יהיה כדאי – אבל איש אינו שואל אותם. הפוליטיקאים הבריטים – בראשותה של תרזה מיי – מתעקשים לנהל קרבות מאסף על הפרטים ואינם מוכנים לחזור לעיקר: האם כעת, כאשר הפרטים ידועים, עדיין יש תמיכה בברקזיט? האם הציבור הבריטי מוכן לשלם את המחיר? הדרך הטבעית היא לחזור אליו ולשאול אותו, אך מיי וגם יריביה מסרבים ברובם לשקול משאל עם נוסף. את העקשנות הזאת הם מסבירים בנימוקים מתחסדים של "מניעת פילוג נוסף" ו"העם אמר את דברו", כאילו בריטניה היא כעת גן עדן של אחדות וכאילו הנסיבות לא השתנו בצורה דרמטי. כדאי לזכור, כי בריטניה היא לא רק כדורגל משובח ורכילות מלכותית עסיסית, אלא גם הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, מעצמה גרעינית ובעלת מושב קבוע במועצת הביטחון. מנקודת מבט ישראלית, מדובר בשותף הסחר השלישי בגודלו שלנו (השני בייצוא והחמישי בייבוא) ומקום מושבה של הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בתפוצות. לכן, אם הבריטים יתעקשו להיכנס עם הראש בקיר – יהיו לכך השלכות על כל העולם, וגם עלינו.

לחברי כנסת רבים היה קל השבוע להזדהות עם "מחאה המתמחים במשפטים", אשר נכשלו בבחינות לשכת עורכי הדין. מדובר במאות בוחרים פוטנציאליים, עם משפחות וחברים, היוצאים נגד גוף סטטוטורי מונופוליסטי שמייצג מקצוע שאינו זוכה ליותר מדי אהדה ואמון, בלשון המעטה. אך הח"כים הפופוליסטיים הללו התעלמו מן העיקר: חיוני למדינה ולכל תושביה שיהיו הרבה פחות עורכי דין. מספר עורכי הדין אצלנו מתקרב ל-80,000, וזה אומר עורך דין אחד על כל קצת יותר מ-100 תושבים – שיא עולמי. לשם השוואה: בארה"ב היחס הוא 300:1, בבריטניה הוא 400:1, בגרמניה היחס עומד על 600:1 ובצרפת – 1,400:1. ונא שימו לב, שהשווינו את הנתונים למדינות המפותחות ביותר בעולם, בהן יש הרבה מאוד פעילות כלכלית וגם מערכת אכיפה פלילית מתקדמת. עורך דין גרוע הוא דיני נפשות, פשוטו כמשמעו. זה מובן מאליו בתיקים פליליים חמורים ובסוגיות של אימוץ ומשמורת, אך גם בתחומים הרבה יותר יום-יומיים. עורך דין גרוע לא ישיג ללקוחו פיצוי ראוי על תאונה, יגרום לו לאבד את דירתו, יכשיל אותו בעסקיו, ימנע את ניצולו לרעה במקום עבודתו – ועוד ועוד ועוד. האינטרס הציבורי החד-משמעי הוא לא רק להכניס לשוק הרבה פחות עורכי דין, אלא גם להוציא ממנו כמה שיותר מהם. אבל הציבור הוא משהו אמורפי, והאינטרס שלו הוא בלתי נראה. 500 לוזרים צעקניים – אלה מורגשים ומצטלמים הרבה יותר טוב.

אז יאיר נתניהו צייץ משהו והתבטא בגסות והתפרץ בבית המשפט. אז שרה נתניהו צעקה על עובדת. מה זה חשוב? נכון, הם מתגוררים בבית ראש הממשלה – כי מה לעשות, יש להם אב ובעל שהוא ראש הממשלה. נכון, הם מאובטחים על חשבוננו – כי מה לעשות, ביטחון המדינה דורש זאת. אבל העיקר הוא, שמדובר בסופו של יום באנשים פרטיים שאינם נושאים בשום תפקיד ממלכתי, ושיש להם זכות לחיים פרטיים. החלק הציבורי של חיי משפחת נתניהו הוא בהחלט עניין לציבור. רעייתו וילדיו של בנימין נתניהו צריכים להתנהג בצורה ממלכתית כאשר הם מתלווים אליו בתפקידו הרשמי. אך מה שקורה כאשר הם לבדם, בלי קשר אליו – זהו עניינם הפרטי. אפשר לאהוב את התנהגותם, אפשר לסלוד ממנה, אפשר לתהות האם וכיצד היא משפיעה על תפקודו של ראש הממשלה – וזהו. לא כל פיפס שלהם מצדיק כותרות, תמונות ודיון ציבורי. חוץ מזה, אני לא זוכר את התקשורת מעלה שאלות דומות על ראשי ממשלה קודמים. קחו למשל את אהוד אולמרט. האם מישהו שאל מי קנה ובכמה ולמה את ציוריה של עליזה אולמרט? האם מישהו זקף לחובתו של אולמרט את הפעילות השמאלנית הקיצונית של בתו דנה ושל בנו שאול? האם מישהו עסק בלסביות של דנה? האם מישהו הזכיר שבנו אריאל לא שירת בצה"ל? התשובה, כמובן, שלילית.

החלטתו של השבועון טיים לבחור בשורה של עיתונאים כאנשי השנה שלו, מצביעה על תופעה מעניינת שלא רבים נותנים עליה את הדעת. השבועון בחר את ג'מאל חאשוקג'י שנרצח בשל פעילותו העיתונאית, לצידם של עיתונאים נוספים שאיבדו את חייהם ואת חרותם בגלל עבודתם. דווקא האירועים הטראגיים הללו ממחישים נקודה עיקרית בתקשורת של המאה ה-21. התקשורת המקצועית נמצאת באיום מתמיד מצד בלוגרים, טוקבקיסטים, בעלי אתרים, פעילי פייסבוק ושאר מפיצי ידיעות, שמועות וכזבים. האינטרנט נטל מן העיתונאים המקצועיים את המונופול על הפצת המידע והדעה, ומאפשר לכל מאן דבעי לעשות זאת בצורה חופשית, חינמית וחסרת גבולות – הן גבולות גאוגרפיים, הן גבולות משפטיים והן גבולות של טעם טוב. אבל העובדה שיש מי שאוסרים עיתונאים, יש מי שרוצחים עיתונאים ויש רבים שסתם מנסים לסתום את פיה של התקשורת – היא העיקר. לא שמענו על רצח, מעצר או השתקה של חובבנים. הצעדים הדרקוניים והאלימים – של ממשלות, של תאגידים ושל יחידים – מכוונים תמיד כלפי מקצוענים. זה מלמד, שהם מי שנתפסים ככאלה שמבקרים, חושפים, מגלים, מציקים, מדברים, משפיעים. וזה אומר, שלמרות עשרות מיליוני הדברנים והברברנים – העיתונאים המקצועיים הם הערובה האמיתית לחופש ביטוי ודמוקרטיה.