בנח קליגר היה שילוב מרתק של איש ספר, איש עדות שזכר כל פרט, כתב ספורט מוערך בעולם ובארץ, פובליציסט בעל עמדות נחרצות וברורות, אמיץ לב ואיש שיחה נעים להתרועע. על תרומתו יוצאת הדופן להנחלת זיכרון השואה כבר נאמרו ונכתבו תילי תילים של מילים ובכל זאת בלי כמה מילים על איש העדות האולטימטיבי אי-אפשר. נח היה "יד ושם" אנושי. מוזאון מהלך על שתיים להנצחת זוועת השואה, מסירן ומחנך. במשך שנים ראיתיו מתאר לקבוצות וליחידים במהלך "מצעד החיים" את מאבקו לחיים בתקופת השואה ואת זוועות הנאצים ועוזריהם בעברית, בצרפתית, בגרמנית, באנגלית, בפלמית ומי יודע במה עוד. לכל אחד בדרכו. לכל אחד באופן המתאים לעולם המושגים שלו. הכל בכישרון סיפורי יוצא דופן. גם יכולת הכתיבה הווירטואוזית שלו הפכה את עדותו על הקורות אותו בימי מלחמת העולם השנייה למשהו מרתק (אם כך ניתן לכנות את הזוועות הנוראיות שחווה במחנות השונים) ובעיקר נגיש לדור הצעיר. לצפות במאות צעירים פוערים עיניהם ופותחים אזניהם מול הקשיש המספר בהתלהבות את שקרה לו בתקופת השואה היה מחזה די פלאי לגבי. לא חיטוט בסמרטפון, לא שליחת ווטסאפים וגם לא תמונות באינסטגרם. רק הקשבה, הקשבה כל הזמן. היכרותי עם קליגר התחילה דווקא ברגל שמאל ולא העידה על העתיד לבוא: בבית הסמוך לבית מגורי בילדותי, ברחוב לוריא בתל אביב, גרו בני זוג שנראו לי די מבוגרים. מנומסים להפליא, ולבושים בקפידה. מעולם לא נשמעה הרמת קול מחלון ביתם שהיה ממש צמוד למרפסת הקטנה של דירתנו. כילד התעניינתי מי הזוג שעבר לדירה זו אי-שם בשנות ה-60. "זו משפחת קליגר מבלגיה", נאמר לי. הבן הוא כתב ספורט בידיעות אחרונות. לא חלף זמן רב ובסוף שנות ה-60 נתקלתי שוב בשם קליגר. היה זה כאשר קבוצתי האהובה, הפועל תל אביב, שיכללה את מסע ה"אמריקניזציה" בכדורסל הישראלי שאותו התחילה מכבי תל אביב והביאה חמישה כדורסלנים יהודים ובראשם פנומן שכמותו לא דרכה כף רגלו של שחקן כלשהו על מגרשינו - בארי לייבוביץ שמו.

מגוון קללות

ערב משחק דרבי תל אביב (הפועל-מכבי) שנועד להתקיים בבלומפילד (כן, בבלומפילד שהוסב למגרש כדורסל) הגיע מכתב מנשיא ההתאחדות הבינלאומית לכדורסל, שאסר על שיתופו של לייבוביץ במדי הפועל תל אביב. כאוהד "שרוף" של הפועל, זעם עצום הציף אותי. מהר מאוד התפרסם שמו של מי שהביא למהלך זה. מוחי הגה את מגוון הקללות והנאצות המשובח בעולם נגדו. האיש היה הבן של השכנים - נח קליגר - יו"ר מכבי תל אביב בכדורסל באותה עת, שניצל היטב את מעמדו וקשריו בעולם הכדורסל הבינלאומי כדי למנוע מאותו לייבוביץ לשחק מול מכבי תל אביב. כל יום משיצאתי למרפסת הקטנטנה בבית מגורי, העפתי מבט אל עבר החלון (זה השקט) ממול ושלחתי בחרישית צרור קללות לעבר הבן, שבכלל לא גר שם, על שפגע כל כך במאוויים הספורטיביים שלי. גם הניצחון של הפועל באותו משחק לא הקטין את שנאתי לאותו קליגר שבא לבקר בקביעות את הוריו. השנים חלפו להן והכעס קצת עומעם, בעיקר בשל העובדה שבלעתי בשקיקה את כתבותיו במדור הספורט של העיתון. אצל קליגר הרגשתי, לא פעם, כאילו אני נמצא במגרש הכדורסל או מדווש באופני מרוץ במסלול הטור דה פראנס. חלפו להם שנים ומצאתי עצמי מועסק בדוברות של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. עם כניסתי לתפקיד, התברר לי כי עלי לעבוד בצמוד עם אותו "נבל", הבן של השכנים, ששימש ככתב ידיעות אחרונות לענייני העם היהודי והתגורר בתל אביב (רוב הכתבים האחרים גרו בירושלים) - נח קליגר. הרגשתי שנפלתי מהפח אל הפחת. מעכשיו, אני צריך להתחנף לאותו קליגר (שנוא נפשי) כדי שיכתוב מילה טובה על ארגונים אלו. כמו-כן "הוזהרתי" שלא רק שהוא מכביסט אלא גם הוא לאומן ימני ועמדותיו שונות, על פניהן, מעמדותיי שלי. מהר מאוד גיליתי שטעיתי בכל. התברר לי שהבן של השכנים אינו רשע כל כך גדול. ראשית הוא עזב את מכבי תל אביב - נקודת זכות גדולה מבחינתי - ועבר להוביל את מכבי רמת גן. לא פעם הסכים איתי בביקורתי על הקבוצה התל אביבית. גם לגבי עמדותיו גיליתי כי קשה להגדירו כאיש ימין (יסלח לי נח) כתדמיתם הציבורית של אלו היום. ציוני - כן. אוהב ארצו - כן. לאומן חשוך וצר אופקים - לא ולא.

חייב ללכת לשירותים

עוד למדתי כי נח הוא עיתונאי מזן אחר. מי שיודע להפריד בין סיקור לבין הבעת דעה (הלוואי היום). אם רצה להביע עמדה היה פונה לעמודי המאמרים. רפורטז'ות היו צמודות לאמת. באותם ימי הסוכנות היהודית גם למדתי ממנו ממזרות עיתונאית מהי. הוא, עם קבוצת כתבים (צעירים ממנו בשנים רבות) יצאו ללוות את יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דאז, אריה דולצין למסע לחו"ל. כדי להסביר עצמי אני חייב לציין כי מדובר הרבה לפני עידן הטלפונים הניידים. כדי לטלפן מחו"ל לארץ היה צריך למצוא מקור מימון (משהו כמו משכנתא) שלא לדבר על טלפון. במהלך הנסיעה הודיעו לקבוצה כי המסלול ישתנה מעט וזאת בגלל פגישה מתוכננת של דולצין עם האפיפיור. באותה עת זו נחשבה סנסציה עולמית. לכתבים העניין נודע באחד משדות התעופה ממש לפני העלייה למטוס. הקבוצה שוחחה בינה לבין עצמה וסיכמה כי לאור הנסיבות, הואיל והם נמצאים בשדה התעופה בלי יכולת לטלפן לארץ אפשר להמתין עם הידיעה עד הנחיתה באיטליה. נח, לא היה שותף לשיחה כיוון שמיד בראשיתה הודיע שהוא, בגילו המופלג (בערך בן 50 +) חייב ללכת לשירותים. עם ההגעה למלון קיבלו הכתבים טלפונים מהמערכות: כולם פרט לאחד זכו לשיחות נזיפה מהעורכים: "איך לא היה לכם הספור על פגישה מתוכננת עם האפיפיור"? ואילו אחד בודד, נח קליגר זכה לציון לשבח מהעורך על הידיעה הבלעדית. אחרי החזרה ארצה שאלתי את נח איך זה קרה? נח השיב בפשטות: עיתונות זו עבודה. כאן אין עסקות בין כתבים על חשבון העיתון. כשהודיעו לי על הפגישה המתוכננת רצתי במקום לשירותים לטלפון ציבורי בשדה התעופה ושבשיחת גוביינא לארץ העברתי ידיעה על הפגישה הצפויה. והוסיף בחוש ההומור הנפלא שלו: מה לעשות ואני צעיר ונמרץ והם כנראה זקנים ושבעים. לא רק זאת, אלא שבטכניקה זו של שימוש בטלפונים ציבוריים תוך כדי הנסיעה ובשיחות גובינא התחיל לפרסם סדרת כתבות על "הנושרים" מקרב עולי ברה"מ שהתגוררו במחנות מעבר באירופה הרבה לפני שעמיתיו פרסמו סיפוריהם אחרי שובם ארצה. הייתה זו עיתונות במיטבה שהלוואי והייתה נלמדת בבתי הספר לתקשורת היום והופכת לתנאי בסיסי לכניסה לעולם העיתונות. הקשר בינינו הלך והתחזק במשך השנים ועת ששימשתי כדובר "מצעד החיים" גיליתי את סגולותיו הנוספות של קליגר עליהן עמדתי בתחילת המאמר. גם דבר נוסף לגבי נח למדתי באותן שנים. קליגר היה על סיפונה של האונייה "אף על-פי כן" המוכרת לכל כ"אקסודוס". סביב גרוש מעפילי אקסודוס חזרה לצרפת התגלה נח גם כאמיץ לב באופן יוצא דופן וגם כשחיין מצטיין. בעת ההגעה לנמל הצרפתי היה נח על אחת משלוש אניות הגרוש. אניית המנהיגות. כאן החליטו אנשי ההגנה והנוסעים כי לא ירדו מהאונייה לנמל צרפתי.

משימה מסוכנת

את הבעיה כיצד לעדכן את נוסעי שתי אניות הגירוש האחרות על ההחלטה לשבות שביתת שבת ולא לרדת לנמל הוחלט לפתור בדרך מסוכנת ולא שגרתית. אחד הנוסעים "ייפול" למים וישחה עד לאניה הקרובה ויעדכן את הנוסעים. המתנדב שקפץ למים הקפואים היה קליגר. הבריטים, כנראה, הבינו את התרגיל היהודי ולא משו את קליגר מהמים שנשאר כך בים במשך 45 דקות עד ששולת מוקשים בריטית משתה אותו לבסוף מהמים. בכל מפגש אתו הייתי שואלו עם חיוך בזווית הפה: "נח, תגיד את האמת, מי דחף אותך למים? הרי לא הגיוני שקפצת מסיפון אונייה לים". נח, תמיד, איבד קור רוחו ואת חוש ההומור בשאלה זו והשיב ברצינות ובכעס מופגן: "איש לא דחף אותי. ראיתי בעניין שליחות ולכן התנדבתי למשימה המסוכנת". אותה "חיית עיתונות" הלכה לעולמה והלוואי והעיתונאים היום ילמדו, ולו מעט, ממורשת התקשורת של קליגר.