כשצפינו בנעורינו בהצגת "הנערים שבחבורה" בלונדון, הייתה זו הפעם הראשונה שהתוודענו ויזואלית למושג הומואים. הייתה זו הצגה ייחודית, ראשונית ונוגעת ללב כל. מאז ואחרי כן הצליחו מחזות נוספים להאיר את עיני הסטרייטים על בעית מחלת האיידס שהתפשטה בגלל יחסי הגברים עם בני זוג רבים וללא אמצעי הגנה. המוות שהפיל רבבות, פתח את עיני הציבור בכללותו לבעיה, וגרם להתייחסות שלילית מאוד לנושא יחסי המין בין גברים. כיום, כשהבעיה נפתרה ברובה, ועם הפתיחות בקהל כלפי נושא זה, תוך שינוי המצב החוקי של ההומואים, שפעם נידונו למאסר והגלייה עקב נטייתם, הצגה זו מחזירה אותנו לפרק העגום בהיסטוריה שהמוות היה חלק כאוב ובלתי נפרד ממנו. חבורת הגברים המוזמנים לביתו רחב הידים של רקדן בלט מבוגר ובעל שם, הם בעלי מקצועות מגוונים, המאוחדים בידידותם האיתנה, בעוצמת הרגשות שלהם לבני זוגם, ובהומור שלהם שבא לידי ביטוי כה נפלא בטקסט של המחזה שזכה בשני פרסי "טוני" בברודווי. אהבותיהם, הקנאות, השנאות, שפת דיבורם הנוקבת ללא פשרות, מגלים לנו שאצלם, כמו אצל הסטרייטים, הכל אותו דבר. קבוצת השחקנים, שזוהי ההצגה הראשונה שלהם בשנת סיום הסטודיו, מתגלים כשחקנים כה מוכשרים, מקצועיים, ועם יכולות נהדרות, שהצפיה בהצגה ממש מהפנטת. כך שאינך חש כלל באורכה (כשעתיים). סצינת הפתיחה האירוטית בה נראה ראמון, הפורטוריקני יפה התואר (אמיר חורי) המחזר אחרי בובי, הצעיר העיוור, בן זוגו ומחמל נפשו של בעל הבית גרגורי (אדם אלשיך המרשים) מאוד מרגשת. משחקו שליובל שבח כעיוור נפלא, ועצם היופי הפיסי של הנער הג׳ינג׳י ורגישותו, מאוד מרטיטים. אמיר חורי כ-ראמון קשה להסיר את העיניים ממנו. כולו מלא אכספרסיה, וזה לא רק יופיו שמצודד, אלא כשרון המשחק שלו הכה טבעי, המשדר לכל צופה שזהו כוכב. בחבורה ישנו גם באז השמנמן שההומור שלו ושליטתו בידע אין סופי בתולדות הקולנוע ובמחזות הזמר מדהימים - יריב דהן, הגיבור הראשי בהצגה והעוגן העיקרי שבה. מלבד הזוגות - מתנאל לייני כעו"ד פרי ואליקו לוי כרואה החשבון הממושקף, מתארחים בבית הכפר של גרגורי גם שני אחים תאומים, השונים בצורתם ובאופיים כליל. את שניהם - ג׳ון וג׳יימס מגלם נפלא גיא דמידוב. בעוד ג׳ון הוא העצור, המתנשא, וקר המזג, הרי אחיו ג׳יימס הוא הנשי בין שניהם, המחצין את רגשותיו באופן המעניק לדמידוב אפשרויות רחבות יותר להחצין את כשרונו. מקסים לראות את המשחק הכה שונה כשהוא מגלם את שתי הדמויות בהצגה. האהבות הקיימות, הבגידות הקלות והסערה שהן מותירות מאחריהן, כה מזכירות מה שקורה בקרב זוגות סטרייטים, כך שמעבר לסכנת המוות התלויה ועומדת מעל לראשי כמה מהחברים, הכל כה מתחבר לדרמה הטובלת בהומור, שתרגומו הכה רגיש של עידו ריקלין מעניק לה איכות נוספת. עיצוב הבמה הכה מתוחכם ורב הפתרונות בן זמננו, של ניב מנור, התלבושות של אורן דר והבימוי הכה חכם של אלון אופיר המולטי טאלנט (שהוא גם המורה של הסטודנטים בסטודיו), וכשמהטריוויה וההומור מבצבץ המוות - המחזה מקבל את המשקל הנכון שלו, ומותיר את הצופים עם הרגשה של חוויה עשירה, מדגדגת את כל החושים, עם המוזיקה הנפלאה שאלון אופיר ערך בטוב טעם - מוזיקה שצובטת כל לב.

הצגת אהבה, אומץ, חמלה - מרווה את הצופים בתחושות אלו למראה הצפיה בה. ביצוע מבריק של שחקנים מעולים, כל אחד עם אופיו המיוחד, ובימוי נעלה של אלון אופיר, עיצוב התנועה והריקוד של תום אפלבאום יוצרים פתיחה מרהיבה של שנת הלימודים האחרונה למחוננים אלה. שאפו לשחקנים וליוצרים.