לעמוס גיתאי, ארכיטקט במקצועו, יש ראיה של אמן רחב אופקים. כמו פזוליני, שבפואמות שלו כמשורר תאר את הגגות הזהובים באור השקיעה ברובעי העוני של רומא - מה שחזר בצורה פלסטית בסרטיו הראשונים, כך גיתאי מעמיד סצינות פיוטיות, כמעט סוריליסטיות, אולי הזויות, עם צילומי קלוז אפ רבים מאד, של חיכוך בני עמים ודתות שונים בנסיעה ברכבת הקלה, או בשמה האירופי הטראם הירושלמי. למרות ששם הסרט "הרכבת הקלה" מכוון לרכבת בירושלים, הרי מבעד לחלונותיה נראה תוך כדי הנסיעה כמעט כלום ממראות הנוף הירושלמי. מלבד כמה שניות של רחוב יפו או תחנה של הרכבת מבחוץ. המצלמה מתמקדמת בצפיפות של הרכבת, שטרם הקמתה זעקו הירושלמים שאין צורך בה. מה שמעיד על הצלחת רעיון הרכבת הקלה. ולהפך, מעיד על הצורך להרחיבה ולהרבות את תדירות הופעתה. אך זו הערה צדדית. הקומפלקס האנושי של נוסעי הרכבת הנחשף בסרט, מדגיש עד כמה הנשים הנוסעות פגיעות מאוד להטרדות מצד גברים, מכל העדות והעמים. עוצמת המסר של הבימאי הייתה באה יותר לידי ביטוי, לו כמה קטעים לא היו חוזרים על הטקסט כמו מנטרה (כמו דברי הכומר הלטיני, השחקן פיפו דלבונו, המעייפים בחזרה ללא הרף על אותו משפט בלטינית המצטט את ישו), או צילומים ארוכים ומייגעים של סצינות שיכולות היו להיות מרגשות כמו הסצינה של התייר הצרפתי (מתייה אמרליק) ובנו החמוד, שהיא ללא מילים, אך מיותר אורכה. לעומת פגמים אלה, שניתנים לתיקון בעריכה, הרי סצינות מסוימות חושפות היטב בעזותן את פגעי החברה שלנו, כמו התנהגות אוהדי קבוצת ביתר ירושלים, וסגן המאמן הישראלי שלהם, שאינו מאפשר לכתבת עיתון לשמוע תשובות מפי המאמן הצרפתי (ז׳יל בן דוד המצוין) משום שהוא עונה כל העת במקום המאמן החדש המרואיין. גסות הרוח של הישראלי המצוי, הבלטת האגו - כל אלה ניתנים כאן במנה ראויה. חנה לסלאו, בסצינה כאמא-סבתא יהודיה הדוברת יידיש ועברית כאחת, ומשוחחת עם יהודי חרד - מלבבת במידה רבה מאד, חנה היא תמיד הבונבון של כל סרט או הצגה בה היא מופיעה. פנומן בקנה מידה בינלאומי. הסצינה המרתקת והדרמטית מכולן, בה נוסע ערבי נדבק בגופו ומתחכך בצעירה ישראלית יפהפיה (מיכל עוזיאל הכה מוכשרת, שמשחקה הכה כנה חודר ללב כל צופה). סצינה זו ממחישה בצורה הטובה ביותר את חוסר הטעם להמשיך ולחלום על סיום הסכסוך בין הערבים ליהודים. התנהלות אנשי הביטחון המגנים על הנוסעים - תומר רוסו החסון והמרשים ולירון לבו - רצינית ומרשימה. כך לירון לבו הכובל את המטרידן הערבי - אינו מוגזם. להפך. כך נדרש במצב כזה, כשכל ערבי עם תרמיל גב יכול להיות מחבל, והכרזתו היום של רוחני האירני, שפתרון ה"בעיה הפלשתינית" מצוי אך ורק במלחמת חיסול היהודים - היא ההוכחה שזו המנטרה שלהם, ואליה מכוונים במיסגדים ובבתי הספר הערבים ברשות הפלשתינית. אז על איזה דו-קיום מכוון הבימאי? ברור שיכול להיות כזה פעם - כאשר הערבים יקבלו את קיומנו כאן. בעיית יחסי גברים ונשים נפתחת בסצינה שבין קרן מור הוותיקה ליובל שרף האדמונית היפה, אם כי קשה להאמין שיחסי אישות כאלה יהיו נידונים בכזו פתיחות תוך נסיעה בתחבורה ציבורית... כך גם הריב בין זוג נשוי שהבעל (רמי הויברגר) עקר, ואשתו (רותם אבוהב הכה נוגעת ללב) שנסב על רצונה לאמץ ילד, והתנגדותו העיקשת לזה. הריב מדגיש את גסות לבו של הגבר הישראלי כלפי אשתו, כמו התנהלותו של סגן המאמן של ביתר - ואלו מטילים צל על כל החברה הישראלית. לא כולם כאלה. לעומת אלה - הסצינה של התייר הצרפתי המאוהב באקלים ובשמש הישראלית, בעוד זוג הישראלים מדגישים בפניו באופן כה פתאטי ונלעג את עליונותו של צה"ל ושל מפקדיו. עצם המשחק הנלעג והמוגזם של יעל אבוקסיס מעצים תחושה של רתיעה מהצגת הדברים בצורה זו. גם קטע הסיום בו פניה של אישה מבוגרת מוסתרים עם שפע שערה, בעוד היא מדקלמת משפטים בגרמנית שממש אינם מוסיפים להתפתחות הסרט, להפך. שמים קץ להתעניינות הקהל והופכים אותה למינורית עד כלום. הסרט "הרכבת הקלה" הוא אולי פסיפס רבגוני בינלאומי בהוויתו, אך לא ממש קשור רק לירושלים. חסרים צילומי הרקע שיאחזו את הצופה ויחברו אותו לעיר הנצח.