בהימוט כל הערכים, עם התפוררות הערכים, הצדק והדמוקרטיה, מחזהו של הספרי מקבל תוקף משמעות על-רקע התפוררות המשפחה דווקא בזמן אבל וקיום מצוות השבעה. הביקורת של המחזאי על המימסד הדתי זוכה לאמפטיה מצד הצופים - שכולם נתקלו לא אחת בצביעות שבאה לידי ביטוי בהלכות הנוקשות וחסרות הטעם שהמימסד האורתודוקסי כופה עלינו. וכשהסוף הטראגי הבלתי נמנע במחזה קורה - הצופה נשאר בהלם. גם אם תיאור כל התהליך של כיצד ולמה אירע הליך התפוררות המשפחה. בכל זאת, הספרי והבימאי הנועז כפיר אזולאי מצליחים להלום בנו כדבאי. מחזותיו של שמואל הספרי (1953) נוגעים רובם ככולם בניגוד הכואב והמייסר בין המסורת שהודות לה קיים העם היהודי 4,000 שנה, לבין החילוניות/לכאורה והסדר החברתי. השווה ביניהן הוא ההתפוררות. אלה גם אלה מתפוררים לנגד עינינו במחזה ובמציאות. כך גם כפיר אזולאי נושא באמתחתו רקורד של הצגות נועזות בהן אינו חושש מדבר, והולך אתן עד הסוף -כמו בין היתר ב"אהבתה של פדרה" בתיאטרון האוניברסיטה. בדמותו של אבי המשפחה, טוביה (גדי יגיל הכובש כעוגן המרכזי של המחזה ובכל הצגה שלו הוא הבונבון, ואהבתי את הופעתו כמת-החי לאורך כל ההצגה) הוא מדגים היטב כיצד אישה שתלטנית ודורסנית, קלפטע של ממש, אשתו דבורה (ענת ווקסמן - "נורה" מ"בית בובות") שלקחה את דמות האישה החזקה והעצימה את תכונותיה תוך שימוש בקולה בצרחות ובהמון רגש קר סוער). אישה זו הצליחה בהתנהגותה הקרה והנוקשה לגרום לבעלה להיעלם מחיי המשפחה אחת ולתמיד. במשחקה היא מציירת באופן מירבי ומושלם מהי קלאפטע אמיתית. מי שנפגע מיחסה בנוסף לבעלה, הוא בנה הצעיר, שלומי, שלא זוכה ממנה לחום ולחיבוק אפילו ביום הולדתו ה-18 ועם התגייסו לצה"ל. דניאל גד כובש כל לב במשחקו הנפלא החם והכנה, וזוכה לאמפטיה של הצופים בהישגו זה. הבן הבכור נחום (נדב נייטס, שבמשחקו הכה בשל הופך מתגלית צעירה של ציפי פינס וזוכה פרס השחקן הטוב של האקדמיה, לעוגן מרכזי בתיאטרון בית לסין). הוא מופיע כקצין ח"א המושלם, שהחיים כפו עליו נישואי נוחות, אך למעשה האושר רחוק מנווהו. יניב ביטון, מטובי הקומיקאים שלנו, משחק כדמות חיובית, מלא טוב לב, הרוצה רק לגשר בין החלוקים בדעותיהם, בין החובה לטקסיות הדת לבין הרצון לאושר. אכן, יש בדיאלוגים הומור שהספרי משלב בדרמה הכה נוקבת, והמשחק הנפלא של כל השחקנים מעלה ומשדרג את המחזה מכל סיבה. תומר מחלוף, שרק לפני רגע סיים את לימודיו בסטודיו יורם לוינשטיין, מדגים כיצד שחקן מוכשר בצורה לא רגילה יכול למלא ארבעה תפקידים שונים באותה הצגה, מבלי שהצופים יבחינו בכך, ובכל אחד הוא יוצר דמות כה שונה. אם כמ"כ הטירונות המייסר את שלומי בטרטורים, הן כרוחץ הגופות שהסצינה עמו מקפיאה דם - מבלי שהצופים רואים גוויה כדי לזהותה, אך חשים על בשרם את האירוע שחודר לעצמות; אם כמנחם, ואם כמוהל בברית. הוא דוגמה למה נדרש כדי להיות שחקן מעולה. יעל שטולמן כאשתו של הבן הבכור העומדת ללדת, חמודה ומתחבבת על רואיה בכנות משחקה. כך גם נעמי לבוב בתפקיד הבת שבורת הלב, ואופיר ווייל כאיש החברה קדישא המחזק את הדעה השלילית של הקהל כנגד חטטנות ודקדקנותם המופרזת של אנשי הדת כנגד כל האחרים. מה שמנכיח את התפוררות הגוש החרדי בתוכנו, שהופך אותם בעיני הציבור למגוחכים ומעוררי רחמים. המחזה "שבעה" ראוי להיות מוצג לכולם בכל רחבי הארץ, למען ילמדו בני ישראל לאהוב איש את רעהו, לא להתפצל לשברי מפלגות, ובכך לגרום להתדרדרותנו עד לאסון. קצת יותר אהבה לאחרים לא תזיק, להפך. רק טוב יצמח מזה, והצגה זו, על כל סגולותיה, היא כלי נאמן למטרה זו.