נותנת נפשה

קראתי לאחרונה שיר אהבה שכתב בלפור חקק בספר שיריו "רשות לתיקון עולם" וחשבתי על כך שהשיר ראוי להתייחסות מיוחדת. כתבתי על כך כמה דברים. הנה השיר: נטהרת במדבר המים/בלפור חקק רָאִיתִי שֶׁהִיא יוֹרֶדֶת לְהִטַּהֵר בְּמִדְבַּר הַמַּים שְׂעָרָהּ נִפְרָשׂ עַל יַם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם לֹא יָדַעְתִּי לָמָה הִיא נִטְהֶרֶת בַּהֲמוֹן גַּלִּים וָחִיל וְאֶל מִי הִיא נוֹתֶנֶת נַפְשָׁהּ בַּיָּם הַמַּכְחִיל מַיִם אָפְפוּ אוֹתָהּ עַד נֶפֶשׁ הַנַּחְשוֹל שָׁעַט וְגָבַהּ הוֹלֵךְ וָצַר וְרָאִיתִי אָז שֶׁהִיא בְּמֵצַר הַיָּם אִשָּׁה עֲצוּרָה לְבַדָּהּ בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם הִיא הָיְתָה בְּגֹבַהּ פְּנֵי הַיָּם בַּגַּל הַהוֹלֵךְ וְגוֹבֵהַּ וְלֹא רָאוּ אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016. השיר פותח בפעולה היינו חוש הראיה. הדובר רואה מישהי: רָאִיתִי שֶׁהִיא יוֹרֶדֶת לְהִטַּהֵר בְּמִדְבַּר הַמַּים לֹא נאמר מי היא זו שיורדת להיטהר במה שהוא קורא "מדבר המים". מדבר המים זה אוקסימורון שמבטא את ישימון המים הרבים, שאין בו שום שיח או עץ קרי אדם, זולתי היא! לכן: מדבר המים. השאלה הנשאלת: מניין לדובר שהיא נכנסת להיטהר ולא לרחוץ רחצה של הנאה? מילות השיר נותנות את התשובה: כאשר אין שום נפש חיה במדבר המים, ואישה נכנסת לבדה לציה המכחילה הזאת, יש לכך סיבה, וסביר בעיני הדובר, שהיא נכנסת להיטהר. הטהרה יכולה להיות במים שקטים בלא שום נפש חיה כאילו מחכים לה שתבוא אליהם: שְׂעָרָהּ נִפְרָשׂ עַל יַם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם לכאורה יכולנו לומר מה זו הכפילות הזאת, הרי בשוּרה ראשונה הוא כבר דיבר על מדבר המים, אז בשביל מה הוא חוזר ומדגיש שוב שהים גדול ורחב ידיים? וכאן מתבלטת אומנות המשורר. הוא מכוון את ה"רחב ידיים" לשער האישה. הבה ונסביר זאת: בצורה שירית מתוחכמת מצייר לנו המשורר תמונה, שבה נבין ששערה ארוך. אם הים הוא מדבר מימי ושערה נפרשׂ (אסוציאציה למִפרשׂ), אנו רואים מול עינינו שיער ארוך על פני המים, אך כאשר הוא מוסיף את התיאור שהשיער נפרש על ים רחב ידיים, אנו רואים את השיער לא רק ארוך, אלא גם תופס רוחב על פני המים. זה מעצים את השיער שלה. הערה: נדמה לי שלא אגזים אם אומר שלאחר התיאור הזה של ישימון שהוא בדרך כלל בצבע בז' צהבהב של דיונות או מישור חמדות מול ים לבן המקבל את צבעו הכחול מן השמים, מצטיירת תמונה בעיני הקורא ששער האישה השטוח על פני המים הוא שחור! זה פשוט מתבקש. וכך המשורר גם צובע את שערה בעיני הקורא מבלי לומר זאת מפורשות. כחול, בז', לבן מושך את הניגוד השחור הבולט מול עין הקורא. יש כאן סיפור של התגלות שנחשף שלב אחר שלב. היה מראה, ויש רצון לפענח את המראה של האישה: לֹא יָדַעְתִּי לָמָה הִיא נִטְהֶרֶת בַּהֲמוֹן גַּלִּים וָחִיל וְאֶל מִי הִיא נוֹתֶנֶת נַפְשָׁהּ בַּיָּם הַמַּכְחִיל השיר מתחיל בפעולת חוש הראיה ועובר לחשיבה: הדובר מתוודה ואומר שהוא לא ידע מדוע היא נכנסת להיטהר במים. ואם חשבנו שהמים שקטים, מתברר שחוסר הידיעה של המשורר, או אי-הוודאות, מתבטאים גם ב"סער" המים! המים כבר לא שקטים, הם הומים ברוב גלים (המון מבטא במחשבת הקורא גם גובה ורעש - כמו ההמון - הקהל - הסוער) וחִיל היינו פחד. הכניסה שלה למים יוצרת סערה בתוך המים. הנוכחות שלה יוצרת רעד במים. יש השתנות פתאום במים, שנראו עד כה כמדבר. זה מביא אותו גם למחשבה שהיא עלולה לקחת נפשה בכפה וזאת גם חידה בעיניו. וכאן בא ביטוי מעניין: בַּיָּם הַמַּכְחִיל. הים לא כחול מלכתחילה, אלא הוא הולך ונעשה כחול! הוא מכחיל! בדיוק כמו שהחי המת מכחיל אט אט עד שנעשה נוקשה וכחול. היינו, הים המכחיל מבטא מוות או מוליך לקראת טרגדיה שעלולה לפקוד את האישה הזאת. (לכאורה, אפשר לראות זאת גם בעין אחרת: הים, שבלילה היה שחור ועם שחר נעשה לבן, מתחיל אט אט עם בוקר לקבל את צבעו הכחול המשתקף מהשמים הכחולים. זו השעה היפה להיטהרות של האישה הנכנסת למימיו. אך תיאור כזה לא יכול להתאים לרוח השיר המבטא את הדרך לאבדון ולא לחיים). התמונה מתפענחת לאט-לאט: מַיִם אָפְפוּ אוֹתָהּ עַד נֶפֶשׁ הַנַּחְשוֹל שָׁעַט וְגָבַהּ הוֹלֵךְ וָצַר וְרָאִיתִי אָז שֶׁהִיא בְּמֵצַר הַיָּם אִשָּׁה עֲצוּרָה לְבַדָּהּ בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם כאן בא תיאור של מה שמשתקף לדובר מתוך המים. הוא רואה אותה סוערת בין הגלים החובקים אותה ביניהם עד צוואר (כשהוא אומר "עד נפש", אנו רואים את המים מגיעים עד לצוואר שהוא נקודת החיתוך בין החיים למוות בין הנשימה לטביעה. בתנ"ך נפש פירושה גרון. מים הגיעו עד נפש, הכוונה עד גרון). הוא ממשיך לתאר בדרמטיות את מה שהוא רואה: הגל שועט כמו דהרת סוסים, היינו תנופה מהירות ולא זאת, אלא גם הגל מתרומם לגובה. הגל הולך וצר (צר אסוציאציה לצוואר הבחורה, שהוא כאילו עומד לחנוק בטבעת מים צרה). זה מביא את הדובר למחשבה שהיא, מיטהרת בצרה, היינו במעין מיצר של ים (וכולנו יודעים מה משמעותו של מיצר: מעבר מאזור ימי אחד לאזור השני כמו מעולם החיים לעולם המוות). תיאור האישה שהיא במיצר הים משדר שהיא בסכנה, שהיא במצב של מצוקה. ועתה עוברת לה מעין מחשבת סיכום עגומה, ציורית משהו, של התמונה שהוא רואה והוא מסכם לעצמו- אִשָּׁה עֲצוּרָה לְבַדָּהּ בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם לכאורה סיכום שטוח ושיטחי לכל הדרמה שהתחוללה מול עיניו. אישה שירדה להיטהר והנה מוצאת עצמה כבולה באיתני הטבע באמצע עולמה שלה הנוכחי, מדבר הים. מדוע אני אומר סיכום שטוח? כיוון שהתמונה היא אילמת - אישה לבדה במרכז ים. אך לא! התיאור הדרמטי הקודם הגיע לשיאו. כאשר אפפוה המים עד צוואר, ועתה העמדתה במרכז עולמה הנוכחי, מקפיא כאילו תמונה השולחת חיצים בשלוש מאות ושישים מעלות סביבה. חיצים של זעקה וקריאה לעזרה. אך הם חוזרים כבומרנג אליה. אין איש שיכול לעזור, גם לא הדובר הרואה את התמונה ואינו נמצא בה כדי לעזור. הדובר מתבונן בהתרחשות, הוא במעמד של צופה מרחוק שחש אמפתיה אליה: היינו, השתיקה השטוחה, לכאורה, הזאת היא שתיקה רועמת של האישה. שתיקה של מצוקה. הסיפא של השיר: הִיא הָיְתָה בְּגֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם בַּגַּל הַהוֹלֵךְ וְגוֹבֵהַּ וְלֹא רָאוּ אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ כלומר, התחלנו את השיר במעין פרבולה או צורת הפעמון העולה ממישור הים אל הסערה ואל המצוקה, ועתה הגְרף יורד מטה עד הסף, עד נקודת האֶפס, עד שהיא נעלמת בתוך גלי הים, כנראה אל המצולה. יש מצב של אי-ודאות, אי-בהירות. וכאן הדובר מספר לנו כאילו בדיעבד מה קרה לה: היא הייתה בגובה פני הים, לפי שקראנו המים הגיעו עד צוואר. זו הנקודה בה אפשר היה עוד להציל אותה (אך אין תושיה ואין מי שיציל) והגל הלך וגבה. לדעת הדובר היא בכתה והזילה דמעות שהתמזגו במי הים. אך כאן הוא מדבר כבר בלשון רבים. הוא שעמד לפי הנראה על החוף אינו יכול בשום אופן לראות את דמעותיה, כיוון שהמים החלו לגאות מעליה אך מי כן יכול היה לראות את דמעותיה? הם! ומי זה הם? מלאכי השלום, מלאכי השרת ואולי גם אלוהים בכבודו ובעצמו. כאן יש נקודה עדינה בשיר שהיא מעין פואנטה נסתרת משהו ובעצם אם חושבים גלויה מאוד: הפואנטה היא הרגשות של הדובר, או ההתחברות הרגשית שלו אליה, האמפתיה שלו עם מצבה. עד כה הוא מתאר בדרמטיות את קורותיה של האישה בים, מבלי לתאר את תחושותיו שלו ורגשותיו שלו. אנחנו יכולים לנחש אולי זאת מהתיאור, כי גם אנו הקוראים נבעתים מהתיאור הזה. אך בנקודה זו, הדובר מעמיד עצמו במקומה ומתאר את מה שחושב שהיה קורה לו - היינו, הוא היה בוכה, בוכה על שאיש לא מציל ואיש לא עוזר. הפואנטה הזו חזקה מאוד כי היא רווית רגש ההזדהות הרגשית של הדובר עם האישה הזאת. הדמעות של האישה הן רגע השיא של השיר, הן ממחישות את מצוקתה.

קישוטים

"מדבר המים" - אוקסימורון יפה. גם המדבר/הישימון הוא צחיח ובדרך כלל מרחב אין סופי, למתבונן, וכך גם הים מרחב אין סופי למתבונן. פעלים: ראיתי, לא ידעתי, וראיתי, ולא ראו. מן הראוי לציין שכל עוד נראתה התמונה כאפשרות של הצלה על-ידי אדם, מתאר הדובר את הדברים בגוף ראשון יחיד, היינו מה הוא ראה. אך כשאזלה תקווה הוא מדבר על לא ראו. היינו לא ראו מלאכי שמים וגם לא הקב"ה. וכן משחק המילים וָצַר בְּמֵצַר עֲצוּרָה יש כאן מצלול של צ' - האות צ היוצרת תחושה של צרידות והיצרות. הארה באלף - אני חושב שהשיר היה מוחשי יותר וחי יותר אם היה כתוב בלשון הווה, למרות שלשון עבר מתאים יותר למוות.

הקשרים תנ"כים:

הקשר לתנ"ך ברור וקופץ מיד לעין, הנה: מדבר המים - בראשית ט"ז, ז הגר יורדת אל עֵין המים במדבר. "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-עֵין הַמַּיִם—בַּמִּדְבָּר". ישעיהו מא, יח "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם" ישעיהו מג, כ "כִּי-נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם, נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן" המון גלים: ירמיהו נ מ"ב ;"בַּהֲמוֹן גַּלָּיו", מים אפפו אותה עד נפש: יונה פרק ב פסוק ו "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי". וכן תהילים סב ב "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" אשה עצורה - שמואל א כ"א פסוק ו"כִּי אִם-אִשָּׁה עֲצֻרָה-לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם" נושא הדמעות היורדות ולא נראות מהווה מעין התרסה נגד שמים אם לוקחים את האסוציאציה התנ"כית בחשבון. כמו שנאמר בתהילים קטז ח: "כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי, מִמָּוֶת: אֶת-עֵינִי מִן-דִּמְעָה". וכאן בשיר איש לא מחלץ אותה, לא אדם, לא מלאך ולא אלוהים. המסר של השיר: שיר טוב לא נכתב באופן סתמי אלא לפי מצבור חוויות או משהו שמציק למשורר שצריך לצאת איך שהוא החוצה. הקורא לא תמיד יכול לדעת את צפונותיו של המשורר, אך הוא לוקח את השיר לפי איך שמילותיו משתבצות בעולמו שלו. לפעמים יש חפיפה בין מסר המשורר למסר שמבין הקורא ולפעמים ישנם הפתעות וחידושים. הנה מה שהעליתי ממה שהשיר מסר לי: שני משפטי מפתח: "וְאֶל מִי הִיא נוֹתֶנֶת נַפְשָׁהּ בַּיָּם הַמַּכְחִיל" "וְלֹא רָאוּ אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ" הים מכחיל, היינו לא לובש עוז וחיות, אלא במקרה של האישה הנטהרת הוא הולך וגווע פניו מכחילות כפני האדם המת. היא נותנת נפשה אבל למי? זו השאלה שהדובר שואל את עצמו. בעצם הוא רוצה לומר למה היא נותנת נפשה, האם כלו כל הקיצין האם אין יד עוזרת אין תושיה? והנה: כשם שהים הולך ומכחיל והים בדימוי לקהל האנשים או לים האנשים הסובבים לאותה אישה המייצגת את האדם במצוקותיו כך גם מתרבים דמעותיה היינו יגונה. והמסר ברור - האישה כאב טיפוס לאנשים הנמצאים במצוקה עד כדי רצון לא לחיות, והים המכחיל אלו האנשים או הקהל שסביבה שכל אחד מכחיל בעצמו, היינו, שרוי בדאגותיו ובבעיותיו עד כדי שאין לו את היכולת או הרצון להסתכל החוצה ולראות מה קורה לזולת. איש לא רואה את דמעותיה היינו את איתותי המצוקה שלה ולכן סופה נחרץ. וייתכן, שעצם האמפתיה של המשורר היא המסר של השיר. הוא חש את מצוקתה, הוא רגיש לכאבה, כי אדם לאדם אדם.