קרוב לשבועיים שאמצעי תקשורת רבים מספרים לנו על "פרשה חמורה" שקיים לגביה צו איסור פרסום גורף ומוחלט. הם יודעים לספר שהיא כל כך חמורה, עד שאת הצו הראשון ביקש וקיבל באופן אישי מפקד יאח"ה, תת-ניצב יואב תלם. הם גם מדווחים שהצו הוארך, והיה אפילו עיתון אחד שביקש להסיר אותו, בקשתו נדחתה - וגם על זה הוא דיווח.
בעצם הדיווחים על הצו, אותם אמצעי תקשורת מפרים אותו שוב ושוב. הם מספרים ורומזים וקורצים, לעיתים במישרין ולעיתים על-ידי הצמדת הידיעות על "הפרשה החמורה" לידיעות אחרות, בתקווה שהראש שלנו כבר יעשה לבד את הקישור. יש אפילו מועמד מסוים לכנסת, עורך דין במקצועו, שמצייץ רמזים ההולכים ונעשים עבים. רק שיהיה ברור: גם לנו יש מה לכתוב, אבל אנחנו - פראיירים/תמימים ככל שנהיה - שומרים על החוק. יש צו - לא מפרסמים.
הפארסה הזאת מוכיחה שלושה דברים. ראשית, כפי שאמרתי שוב ושוב - ברוב המוחלט של צווי איסור הפרסום הללו אין תועלת והיא רק מזיקים. אם הפרשה מעניינת, ייצאו עליה פרטים בצורה זו או אחרת, באמצעי תקשורת ממוסדים ושאינם ממוסדי, או באמצעות מקור המידע הוותיק מכולם: רב-סרן שמועתי. ואם היא לא מעניינת, איש לא יפרסם דבר. המקרה הנוכחי שייך במובהק לקבוצה הראשונה והוא מוכיח את אפסותם של הצווים בעידן התקשורת המודרנית.
שנית, כולם לומדים כעת שאם משתינים בתוך הבריכה אבל לא מהמקפצה - המציל אינו עושה דבר, גם אם הוא רואה אותנו. המשטרה, שרצה לבקש ולקבל את הצו, עדה למצעד של עבריינים בכותרות של עיתונים ואתרים וטלוויזיה ורדיו - ואינה עושה מאומה. ושיהיה ברור: אין לה רשות לשבת בחיבוק ידיים. החוק מחייב אותה לחקור עבירות כאשר היא רואה אותן; שלב שיקול הדעת הוא בשאלה האם להעמיד לדין, לא האם לחקור. ובמקרה הזה, מבצעי העבירות גלויים לחלוטין, העבירות ברורות לחלוטין, ההוכחה קלה ביותר - והמשטרה שותקת כאילו קיבלה שיתוק שוטרים כללי (בפרפרזה על הגשש החיוור).
חופש הביטוי אינו גובר על החוק ואינו גובר על צו שיפוטי. חופש הביטוי, כמו כל חופש, הוא יחסי ונתון למגבלות הקבועות בחוק. כשם שאסור לפרסם שמות של קורבנות עבירות מין, שמות של צדדים להליכי משפחה ושמות של קטינים - אסור לפרסם את מה שחל עליו צו איסור פרסום. אם זה לא מוצא חן בעיני מאן דהוא, הדרך הנקודתית היא לערער על הצו, והדרך הרוחבית היא לנסות ולהשפיע באמצעים דמוקרטיים לשנות את החוק והכללים. היא איננה, בשום אופן, עוברת דרך רמיסת החוק - ודאי שלא בידי מי שמתיימרים לשאת את רוממות שלטון החוק ולהטיף מוסר לכל העולם ואשתו.
שלישית, וזה קשור לנקודה השנייה - ניתן לקבוע בוודאות שההדלפות באות מתוך המשטרה והפרקליטות. כל עוד אין חקירה גלויה, אמורים לדעת עליה רק גורמי האכיפה הקשורים בה. בתיקים רגילים זוהי המשטרה; בתיקים מורכבים - הפרקליטות המלווה את החקירה. החשודים לא יודעים, עורכי דינם אינם יודעים, העדים אינם יודעים. לכן, אין ספק שמקורם של הפרסומים הבלתי-חוקיים בימים האחרונים הוא בגורמי החקירה והאכיפה, ואין זה בכלל משנה האם סיפרו על כך במישרין לעיתונאים או שסיפרו למישהו שסיפר.
זהו המרכיב החמור ביותר: המשטרה מבקשת צו איסור פרסום, עושה הכל כדי לקבל אותו בחשאיות מירבית - ואז הולכים אנשיה, אולי בדרגים בכירים, ורומסים אותו במצח נחושה. מתוך יהירות, מתוך טיפשות, כדי לשאת חן בעיני מקבלי המידע, ובעצם לא משנה מדוע. וזה גם מסביר מדוע המשטרה אינה עושה דבר נגד מפרי הצו: גם משום שזה יחשוף אותה-עצמה בתור מקור העבירה, וגם משום שהיא כנראה כל כך עסוקה בהפרת הצו, עד שאין לה זמן לחקור מי וכיצד מפר אותו. וזה חמור ומדאיג ורקוב, כי זה מלמד אותנו לא מעט על האנשים אותם הפקדנו על שמירת החוק ואכיפתו.