לאורך הדורות תמיד נכספו יהודים לעלות לארץ ישראל, אל המולדת. לא פעם קרו אסונות, שבמהלך הדרך אל הארץ, העולים קיפחו את חייהם. כך אירע למעפילים ממרוקו שחלמו להגיע אל מדינת ישראל, כדי לחיות במדינת היהודים. בכ"ג בטבת תשכ"א (10 בינואר 1961) יצאה ספינת אגוז מחוף אל-חוסימה שבצפון מרוקו לכיוון נמל גיברלטר. על הסיפון היו 44 מעפילים: גברים, נשים וטף. הם התכוונו להגיע מגיברלטר למדינת ישראל. המעפילים כולם נקלעו לסערה עזה, והספינה טבעה. 22 גופות הובאו לקבורה בבית הקברות היהודי באל חוסימה, ו-22 גופות נשארו במצולות ים. לאחר מאבק ציבורי שנמשך שנים רבות, הובאו עצמותיהם של המעפילים ממרוקו אל קבר ישראל בקבורה ממלכתית. בהלוויה ממלכתית בי"ט בכסלו תשנ"ג (14.12.1992) הובאו ארונותיהם להר הרצל במעמד הנשיא, ראש הממשלה ונכבדי הציבור האחרים. מאז, כל שנה נערך במתחם האנדרטה והקברים טקס זיכרון, שמובילה הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו. כך היה גם השנה, ונשיא הפדרציה סם בן שטרית הוביל את הטקס. החזן הצבאי קרא "אל מלא רחמים", נציגי המשפחות הדליקו אבוקת זיכרון וקראו קדיש. הונחו זרי פרחים למרגלות האנדרטה ולהקה צבאית שרה שירי זיכרון. לבקשת נשיא הפדרציה כתבנו את המקמה המרכזית של הטקס על גבורתם של המעפילים ממרוקו וקראנו בטקס. כך הצבנו יד לספינה "אגוז". זו המקמה שכתבנו לזכרם: אַחֵינו גיבּוֹרי ה"אֱגוז"/הרצל ובלפור חקק ספינת מעפילים ממרוקו נָשׂאה דגל של עוז, זוֹ ספינת אוהֲבי ציון, שאֶת חייה נחרוז. הנה שירתה ושירת גיבוריהָ, מעפּילי האגוז, החזון שהיה בלִבָּם שב ורוטט, לא נָגוֹז. הַטו אוזניכם למוֹרשתָם, היא צועקת בין גַלים: זו זכותנו לצאת מן הגוֹלה, הזכות להיות גאוּלים. הרוחות סוערות מולנו, ובגבֵּנו רוּח, לָה אלף מילים, נישֵׂאת ספינתנו אל מולֶדֶת, שִירת גיבּורים מעפּילים. ממרוקו יצאו בַּחֲשאי, לבָּם להגשים חזון בִּתְשוּקה, מ"ד מעפילים אל גיבּרלטר, חותְרים לְמולֶדֶת עַתיקה. ספינה של ממשיכֵי דֶרֶך לְ"אקסודוס" שלֹא נמחֲקָה, אחוֹת ל'סְטרוּמה' ו'פַּטְרִיה', שצללוּ אֱלֵי תהוֹם עמוקָה. כ"ב מעפילים זכו ונִטמנו בקדוּשה בָּאָרץ המובטַחַת, כ"ב עודם במצוּלות, מחכּים להתחבֵּר אל היַחד. קוֹלם קורא לָעוֹלם: זוֹ ארצנו, זוֹ אִמֵנו המתיפחת. זכוּתנו לשוב אינָה חֶסֶד, זכותנו נִצחית - וּמנַצחת. מעפילי אֱגוז הפליגוּ עִם חלוֹם שמַפליג וחותֵר, לאותם שערים פתוּחים. זה חלום שאינו מְוותר. מורשתָם נוצצת כמגדלוֹר, אוֹרָהּ ללבֵּנו זוֹהֵר. האָחוֹת על הַחוֹף לֹא תשְכַּח, זִכְרם לָעַד יישָאר. מים רבּים לא יכַבּו אהבתֵנו למעפּילי מָרוֹק סערות עוד נושְׂאות רוּחָם - כָּאן בְּלִבֵּנוּ עמוֹק. זוֹ מורשת אהֲבה וּגְבורה וְעוֹז, נַצְדִיעַ להם, לגיבּורינו מַעפּילֵי האגוֹז