חרך של תקווה

בראיון לערוץ 11 נשאל עמוס עוז, בין שאר השאלות, מה דעתו על תנועת Me too, והוא השיב בשפתו הרהוטה, כי למרות שתנועה זאת באה כתיקון עולם, הרי שבולט בה הלהט של נקמה, מצויים בה קולות פנאטיים שקוראים לזרוק אישים לזירת האריות, כשהקהל מסביב נהנה מסבל הזולת. ממרום סמכותו המוסרית עמוס עוז הרשה לעצמו לומר את מה שמרבית הגברים חשים, אך נמנעים מלהתבטא בנדון שמא ייחשבו לשוביניסטים במקרה הטוב, ולמצדדי תוקפי הנשים, רחמנא ליצלן - במקרה היותר גרוע. האווירה עתה בארץ, כמו בכל העולם המערבי, היא שהגברים מכורים למין, ומנכסים אותו לעצמם באמצעים אלימים, ולעומתם ישנן נשים שצריכות להתקומם כנגד הגברים ולהוקיע את מעשיהם בראש חוצות. אנו עדים למגיפה של תלונות על גברים מטרידים - ידוענית שלא התלוננה על אישיות שהטרידה אותה (רצוי "גבר אלפא" מוכר ומפורסם מאוד!), ולא פרסמה זאת על כל במה אפשרית - חשה היום שהיא איננה "אין". בטבע, אצל היונקים, הנקבה פולטת ריחות מרחמה, והזכר כפוי להטריד אותה לאורך ימים עד שהיא נענית. אצל בני האדם, הנקבה עושה מאמצים אדירים לפתות ולגרות את הזכר (בגדים חשופים, צמודים, התעשיה הענקית של עולם היופי), וזה שרוי לה. כלומר, ההטרדה הנשית היא מותרת, ואפילו רצויה, רק הטבע הגברי משוקץ. שלא ישתמע מדבריי שאני מצדד בהטרדות, אבל בהחלט אני מצפה לקצת הבנה לטבע האדם, וגם פחות שמחה לאיד. כוהנות הפמיניזם הסבירו לנו, הגברים, כי הן זקוקות לנו כמו שדג זקוק לאופניים. זכר אנושי "שפוט" על סקס מלידה עד זקנה מופלגת, ואילו המצב אצל הנשים שונה לחלוטין: מצד אחד הטבע כופה עליהן להיות בררניות מאוד, שכן מגופן נולדים ילדים, ומצד שני - הסקסולוגים מצביעים על פער אדיר בתשוקה המינית בין גברים לנשים. יש אחוז גדול של נשים שמעולם לא חוו אביונה. יוצא שבעצם כמעט שאין לגברים פרטנר למין (עכשיו עומד להינעל גם הפתח למין בתשלום!), אותו מעיין של אושר פיזי ונפשי שגברים אינם מסוגלים לחיות בלעדיו. חרך של תקווה לגברים נמצא ביצירותיהן של סופרות ומשוררות שמצהירות ללא מורא מהמִילְיֶה הפמיניסטי שהן אוהבות סקס, כמהות אליו ורודפות אחריו. הכוהנת הגדולה של תשוקת הסקס הנשית היא הסופרת היהודייה האמריקנית אריקה ג'ונג שתיארה בספר "פחד גבהים" (1973), ובספריה הבאים, כיצד היא זוללת סקס "מרוכסן". כלומר, סקס לשם ההנאה שבו, בלי כל צורך להכיר אפילו את שמו של הפרטנר. בזמנו כיניתי את שושנה ויג בשם "אריקה ג'ונג הישראלית" ברשימה שכתבתי על ספר סיפוריה "בסבך השערה - התשוקה אינה זקוקה לפנים", כי כבר שם הספר מצביע על כך שהסקס הוא חדווה גדולה ואושר גדול כשלעצמו. את האמת הזאת (שחשבנו כי היא גלויה רק לגברים...) חושפת שושנה ויג גם בספר שלפנינו: הִתְאַהַבְתִּי בְּגֶבֶר / אִישׁ לְלֹא פָּנִים (עמ' 8). ובמקום אחר: אֵין לְךָ פָּנִים וְכָל הַפָּנִים שֶׁלְּךָ מְרוּחִים עַל הַגּוּף שֶׁלִּי (עמ' 24). מדובר כאן בהזיה מינית שאיננה תלויה בקשר נפשי בין החושקת ובין מושא התשוקה. עם זאת, בספר הזה מובעת אהבה אדירה לאותו פרטנר: וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתַּמְשִׁיךְ לִהְיוֹת / הָעֵט הַנּוֹבֵעַ שֶׁלִּי (עמ 9) כְּשֶׁנִּפָּגֵשׁ / רְעִידַת עוֹלָם (עמ' 14). הפסוק מזכיר בהחלט את סצינת ההתעלסות ב"למי צלצלו הפעמונים" של א' המינגוויי. אַתָּה כְּמוֹ פְּרוֹמֶתֶאוּס / הִמְצֵאתָ עֲבוּרִי אֶת הָאֵשׁ, כֵּיצַד אַתָּה מַדְלִיק אוֹתִי / מִמֶּרְחָק שֶׁל אָלֶף קִילוֹמֶטְרִים. עמ' 22 אַתָּה מְחַבֵּר אֶלֶקְטְרוֹדוֹת / לְגוּפִי (עמ' 28) בַּבֹּקֶר אֲנִי רְטֻבָּה מֵאִי הֱיוֹתְךָ / מְלֵאָה בְּטַל אַהֲבָתְךָ (עמ 35) אֵלֶּה שֶׁאָהֲבוּ אוֹתִי אֶתְמוֹל / יוֹדְעִים שֶׁאֵין לְךָ תַּחֲלִיף (עמ' 77) במספר שירי אהבה וארוטיקה יש ארמזים לשיר השירים; הרי דוגמה: אֲחַפֵּשׂ אוֹתְךָ בָּרְחוֹב / אֲמַלֵּט מֵעַצְמִי, / בִּכְתֹנֶת לַיְלָה לְבָנָה... (עמ' 13); ראו גם עמ' 51, 87, 89 לעיתים נוקטת המשוררת בתיאורים ארוטיים מרומזים: תָּאֵר לְךָ מָה הָיָה / לוֹ פָּרַצְתָּ אֶת הַדֶּלֶת / וְעָלִיתָ בְּמַעֲלִית אֶל הַטִּירָה (עמ' 17). לוֹקֵחַ לִי שְׁעוֹת לְהַכְנִיס אֶת סוּסוֹתַי / אֶל הָאֻרְוָה הָרוֹתַחַת (עמ' 29) ... פּוֹתַחַת אֶת עֵמֶק הַשָּׁוֶה / וְאַתָּה מַבִּיט לְתוֹכִי... (עמ' 21). אך על הרוב היא "קוראת לילד בשמו": וְאָנוּ מִתְיַחְדִים / עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה - / מִשְׁגָּל אֶחָד אָרֹךְ מְלֵא צוּף (עמ' 31) אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּחְדֹּר בִּי לָעַד / רַק כָּךְ אֵדַע חַיִּים (עמ' 33). יְרֵכַי כְּמֵהוֹת אֵלֶיךָ... (עמ' 35) תְּזַיֵּן אוֹתִי / כְּמוֹ שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ / תַּחְדִּיר אֶת הַנֶּשֶׁק שֶׁלְּךָ / בֵּין רַגְלַי. (עמ' 44) אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּשְׁכַּב / וְתַבִּיט אֶל תּוֹךְ מְעָרַת סוֹדוֹתַי (עמ' 58) שְׂעָרִי עַל הַכַּר / רֹאשְׁךָ בֵּין יְרֵכַי / וְאַתָּה לוֹגֵם אֶת טַעַם הַחַיִּים (עמ' 67). הארוטיקה, כידוע, רצופה בתמורות וזעזועים, וגם בספר זה - ליד פסוקים של שכרון חושים ולהט התשוקה, נמצא גם תסכול, וגם רגעים של שנאה: אֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצָה שֶׁתֵּלֵךְ וְתִשָּׁאֵר (עמ' 85) אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתְךָ... רוֹצָה שֶׁתֵּלֵךְ (עמ' 40) צֵא מֵחַיֵּי... תַּחְזִיר אוֹתִי לִנְקֻדַּת הַמּוֹצָא (עמ' 41). אבל בלוז קובץ השירים הזה ימצא הקורא תשוקה אדירה לעולם הארוס, שאמור להביא אושר שמימי לאדם, אושר שלעולם לא יספק אותנו, ותמיד נרצה לרדות ממנו עוד: אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן מִתְגַּעְגַּעַת לְמָה שֶׁלֹּא הָיָה: / הָאוֹרְגַּזְמָה הָאֱלֹהִית שֶׁלִּי (עמ' 92). מבחינה פרוסודית נקל להבחין ששושנה ויג עושה שימוש נרחב באנאפורות (עמ' 24, 33, 37, 53, 83, 84,, 85, 92, 102) ובפזמונים (עמ' 30, 58, 60). הקורא בספר זה ימצא שורות שנחרטות בזיכרון משום הייחוד שלהן: אַתָּה מְצַיֵּר אוֹתִי בַּמִּכְחוֹל הַמִּלִּים שֶׁלְּךָ (עמ' 31) וְאַתָּה בּוֹדֵק בְּכָחָל עֵינַי / אֶת פַּס גַּעְגּוּעַי (עמ' 64) אַתָּה מְטַפֵּס לַמַּעֲלָה / בְּנַעַלֵי הָאַהֲבָה שֶׁלְּךָ (עמ' 65) וּ כְשֶׁאַתָּה מַשִּׁיר אוֹתִי / אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה / לָשֵׂאת אֶת יָגוֹן הַסְּתָו (עֲמָ' 100). מדוע השם "הרואין"? ציפי הראל מסבירה בעטיפה הפנימית של הספר: מדובר בקונפליקט שבין ההתמכרות לעונג, ובין הרצון להשתחרר מהשעבוד לרגש. הספר בהחלט ראוי, ואני שעוקב אחרי יצירתה של שושנה ויג, מבחין בכך ששירתה הולכת ומשתבחת עם השנים, והספר היפה הזה הגיע למדפים בדיוק בזמן, כאשר מיניות הגבר מועמדת אל עמוד הקלון.