במקור, שם הסרט מתייחס לתקופתו - "המלחמה הקרה", וכאילו יש ניסיון להשליך את סיפור האהבה לעובדות המצב הפוליטי בשנים הנ"ל. ולא כן. המלחמה הקרה והחזון הקומוניסטי ששרר בפולין בשנים 1959-1964 נמצאים ברקע, אבל יותר מכך משפיע הגורם האנושי, הבדלי האופי, הטמפרמנט, ההשכלה, הבגרות של שני האוהבים על סיפור אהבתם.
בחיפוש אחר התרבות "האוטנטית" של פולין הממשל מקבץ אמנים צעירים כדי ליצר להקת פולקלור פולנית. המנהל האמנותי יחד עם מקבילתו האמנותית בונים להקה צעירה כזו ועל הדרך המנהל, שהוא גם פסנתרן ומעבד מחונן, מתאהב באחת הזמרות רקדניות הצעירות. כאמור, קיימים הבדלי גיל ותרבות ביניהם. המוסיקאי מודע לכפייה האינטלקטואלית של המשטר ומתכנן לברוח למערב, לפריז, במעבר הגבול מגרמניה המזרחית. הוא מנסה לשכנע את הבחורה לברוח איתו ומחכה לה במעבר הגבול, היא מבטיחה להצטרף, אך נשארת עם הלהקה. עניין החופש לא משחק אצלה. נראה כי היא מעדיפה להיות מובלת על-ידי הלהקה, במיליה המוכר לה, מאשר להתחיל חיים חדשים בעולם זר ובלתי מוכר.
מרגע זה מתחילה הסאגה הרומנטית של פגישות סתר בבירות שונות באירופה, לשם מגיעה הלהקה. הבחורה מחליפה מאהבים, בעלים, ויש גם ילד ברקע, אך האיחוד ביניהם מתפרק כל פעם והפרידה בלתי נמנעת.
קל לפרש את הקרע ביניהם ברקע הפוליטי, אך ההבדלים קשורים כנראה להבדלי הטמפרמנט ביניהם: המוסיקאי מנגן ג'אז בבארים אפלים בפריז. הבחורה מנסה גם היא את כוחה בסגנון זה, אך כנראה הרוח העליזה של הופעות הפולקלור בלהקה מושכת אותה יותר והיא רוצה לחזור לפולין, כאילו משם תבוא לה הישועה.
בהמשך, המוסיקאי מבין שאינו יכול בלעדיה ויוצא בעקבותיה, אך הסוף הטרגי שהם בוחרים לעצמם מוכיח שאין להם, למעשה, עתיד משותף. כמו טרגדיה יוונית, אלא שאיש לא מכריח אותם לבחור בסוף זה, אין עליהם לחץ תרבותי, כי שניהם באו מאותו מקור. קצת מאכזב. נראה כי הבמאי/תסריטאי לא מצא מוצא אחר לסיפור אהבה בלתי אפשרי זה.
בחירת הבמאי לצלם הכל בשחור לבן נעשתה, אולי, כדי להמחיש את אותה תקופה, שנות ה-50 - המלחמה הקרה באירופה המזרחית. אבל נראה שיש כאן גם גימיק שפשה לאחרונה בקולנוע האירופי (ראו גם "הארטיסט") לבדל את עצמו מהקולנוע האמריקני. בעידן הטכנולוגי המשכלל צבע ורזולוציה הנסיגה לסרט שחור לבן היא ארכאית ומאולצת.
המוזיקה גם היא מדגימה את העליצות של הפולקלור הפולני הקומוניסטי (שחדר גם לפולקלור הישראלי), לעומת הקדרות של הג'אז האפל בפריז. הקול האחיד של המקהלה, הקונפורמיזם של הפרט, מול קול היחיד, הסולו, האישי.
בין אהבה ונאמנות בניגוד גמור לסרט זה, ובמקרה, לאחר צפייה בלילה הקודם (ולאחר צפיות אין ספור בסרט זה) ביצירת האמנות האלמותית "מחול הפגיונות", 2004 (במקור "בית הפגיונות המעופפים") של הבמאי הסיני המעולה ז'ן יימו, לא ניתן להימנע מהשוואות מסוימות עם הסרט למעלה. גם הסרט הסיני עוסק באהבה בלתי אפשרית בין שני אוהבים, אך כאן הם משני עברי המתרס, שני צדדים הנלחמים אחד נגד השני. רומיאו ויוליה נוסח סין. אולם האהבה גוברת על הכל, וכל אחד/ת, ברגע שונה בתפיסת המציאות שלו, מחליט/ה לחזור לחיק אהובו/אהובתו. האוהב אומר לה: "בואי נברח יחד, כמו הרוח החופשיה, הרי לאיש לא איכפת מאיתנו, אנחנו כלי משחק בידיהם". כשהבחורה מפנימה אמת זו ומתחילה לדהור לעבר אהובה, המצב כבר אבוד. יש מי שמונע זאת ממנה. לכאורה, בגלל שהוא רואה בה בוגדת בצד שלה, אבל בעיקר מתוך קנאה לה ושנאה לגבר אותו היא אוהבת.
הסרט מתייחס לתקופה העתיקה, שנות הפילוג בקיסרות הסינית (859 אחה"ס) אבל הוא מתקדם בהשקפותיו הפמיניסטיות לגבי אותה תקופה ועדיין לגבי היום: ביסודו, הסרט הוא על לוחמות בשירות הקיסר, מנוסות בזריקת פגיונות ושולטות גם בלוחמים גברים. כאשר האוהב הנבגד מנסה לכפות עצמו על אהובתו לשעבר גוערת בו המנהיגה: "אינך יכול לכפות על אישה את אהבתך", ותוקעת בו את פגיונה.
המשחק המעולה של השחקנים, בעיקר טקשי קנשירו הנפלא, יופייה הבלתי נתפס של השחקנית ז'יי ז'נג, סיפור האהבה המרגש של שני הצעירים, צילומי השדות והעצים, הצבעים ומעברי העונות, המוזיקה המעובדת מתוך מוטיב הסרט "רומיאו ויוליה", וכמובן, הפעלולים הבלתי נשכחים של מחול הפגיונות בתחילת הסרט והקרב בין עצי הבמבוק, יוצרים סרט שהוא פנינת הקולנוע העולמי. סרט להתענג עליו ולרומם את הרוח בעת משבר.
