נגיסות בתפוח

אירועי 11 בספטמבר 2001 עדיין נוכחים בניו-יורק, אם כי מובן שלא בצורה יום-יומית ולא בכל פינה. איום הטרור מורגש היטב בקנה מידה אמריקני, במיוחד בדמות בדיקות ביטחוניות (שטחיות למדי) בכניסה לאתרים מרכזיים, חסימתו הכמעט מוחלטת של וול סטריט, והצבת אבנים על המדרכה ליד אתרים אחרים (למשל: קתדרלת סנט פטריק ובית הכנסת הרפורמי טמפל עמנואל). בתחנות הכיבוי מנציחים את עשרות הכבאים שנהרגו באותו יום, ובאחת השדרות מוצב ציור קיר ענק בהוקרה לכבאים. המוכרת החביבה בחנות המזכרות במלון ווטסון, העובדת כאן כדי לממן את לימודי הפסיכולוגיה שלה, מספרת על מחקר שנמצא בעיצומו בנוגע להשפעות ארוכות הטווח של הפיגועים. לדבריה, החוקרים משווים בין שבויים וניצולי שואה לבין מי שנפגעו ב-9/11, בעיקר כדי לבחון את ההשלכות על בריאותם הנפשית והגופנית. מתברר, כי בקרב נפגעי הפיגועים, שיעור המחלות והתמותה גבוה מאשר ביתר האוכלוסייה – אם בשל החשיפה לחומרים מסוכנים ואם משום שהטראומה החלישה את הגוף. המקום החשוב ביותר לגבי 9/11 הוא כמובן המוזאון ואתר ההנצחה, השוכן במקומו של אחד משני מגדלי מרכז הסחר העולמי, בצילו של מגדל החרות וליד המגדלים הנוספים ההולכים ונבנים כאן – ההוכחה הטובה ביותר לניצחון על הטרור. זהו אתר מרשים מאוד וברמה גבוהה ביותר, בו ניתן לראות כמה משרידי המגדל, חפצים אישיים של הקורבנות, תיעוד ועדויות. עובדה צורמת היא, שיש לשלם דמי כניסה של 25 דולר; מקום כזה צריך להיות בחינם ופתוח לכל, ולא צריכה להיות בעיה למצוא את התקציב לתחזוקתו. הבדיקות הביטחוניות הן כמעט ברמה של שדה תעופה, ונותנות תחושה של "לא עשינו את זה קודם, אז נעשה את זה עכשיו". נקודה נוספת ואמריקנית מאוד: אסור לצלם בתצוגה העוסקת בקורבנות, מן הסתם בגלל עניינים של זכויות יוצרים. בכניסה למוזאון מופיעה רשימת התורמים המרכזיים. היא ארוכה מאוד, והנה בודדים מהם: מייקל בלומברג, משפחת רוקפלר, רונלד פרלמן, בנק ברקליס, גולדמן-זאקס, לארי סילברסטיין, משפחת טיש. בלומברג גם עומד בראש הוועדה הציבורית לגיוס תרומות, בה חברים עשרות אנשי עסקים מובילים בעיר. שם אחד של מיליארדר ניו-יורקי בולט בהיעדרו: דונלד טראמפ.

בינואר 1993 ביקרתי בעיר ליטל רוק, בירת ארקנסו, ובכל פינה היה אזכור מלא גאווה לכך שזוהי עירו של הנשיא הטרי, ביל קלינטון. עם כל ההבדל בין עיר קטנה במדינה מרוחקת לבין העיר החשובה ביותר בעולם, בניו-יורק לא ממש מזכירים שבן העיר הוא כעת נשיא ארה"ב. לא מפתיע, בהתחשב בכך שזהו מעוז דמוקרטי שתמך בגדול בהילרי קלינטון. טראמפ נוכח בעיקר בשני מקומות: בחנויות המזכרות ובמגדל בשדרה החמישית הנושא את שמו. המזכרות הן משני סוגים: שגרתיות ולעגניות. הסוג הראשון הוא כצפוי: מגנטים, שוקולדים, ספסלים, מדבקות ועוד. לסוג השני אפשר לשייך למשל בובות של טראמפ וקים ג'ונג-און בדמויות טרולים, כאשר מאחור משקיף עליהן ולדימיר פוטין; או ידי גומי זעירות תחת הכותרת "הידיים של טראמפ בגודל טבעי". בטראמפ טאואר בולטת שיטת השיווק של טראמפ: כל דבר נושא את שמו – החל ממסעדת הבשרים וכלה בדוכן הגלידה. בקומת הקרקע נמצאת גם חנות רשמית של מזכרות מקמפיין 2016, ולידה – חנות המזכרות הוותיקה של המגדל. המנהל שלה הוא חסיד טראמפ נלהב, המספר בגאווה שביום הקודם נמכרו למעלה מ-200 חפיסות קלפים (כל אחת בעשרה דולרים) ובה טראמפ הוא המלך, מלאניה טראמפ היא המלכה, איוונקה טראמפ היא הנסיכה והנשיאה הבאה, הילרי קלינטון היא הג'וקר ונמצאת בכלא, וגם ולדימיר פוטין ובנימין נתניהו והאפיפיור פרנציקוס מופיעים. האיש כבר מסתכל קדימה: אצלו תוכלו לרכוש חנויות, כובעים ומדבקות של טראמפ 2020.

נבחרות האתלטיקה של ארה"ב ידועות לשמצה בכשלונותיהן במירוצי שליחים באולימפיאדות ובאליפויות העולם. נדמה לי שהשבוע הבנתי מדוע זה קורה להן שוב ושוב: האמריקנים הם אלופי העולם בתכנון, ומתרסקים כאשר צריך לאלתר פתרון לבעיה שלא התאמנו עליה. במירוצי שליחים קשה מאוד להגיע לתיאום מושלם, וכאשר הרץ הבא לא מקבל את המקל בדיוק בנקודה עליה התאמן – הוא מפיל אותו. ראו את הסיפור המשונה, בלשון המעטה, שקרה לי בשבת שעברה במלון ווטסון, שמכל הבחינות האחרות – היה מעולה. הודעתי לפני שבת בקבלה שאצטרך להנפיק מפתח חדש בכל פעם, ושמישהו יצטרך לפתוח עבורי את הדלת במהלך השבת, ונעניתי שאין בעיה. כאשר נזקקתי לזה בפעם השנייה בליל שבת, נשלח אתי איש הביטחון סטיבן (התגים נושאים שם פרטי בלבד). בדרך לחדר, בלי שום סיבה ובלי שום מילה מצידי, הוא התנפל עלי: "זו לא אשמתי שאתה יהודי. אולי גם אני יהודי? הנה, גם אני יהודי ואסור לי לגעת במפתח. אני לא חייב לעשות את זה. זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה". האיש נשמע כאילו הוא שיכור. חזרתי בכעס לקבלה ודיברתי עם המנהלת התורנית, רבקה, תוך שאני מטיח שמדובר באמירות גסות ואף אנטישמיות. לתדהמתי היא גיבתה את סטיבן: "הוא צודק, זה לא שירות שאנחנו חייבים לתת". דרשתי שמישהו אחר יבוא אתי. תשובתה: "אין מישהו אחר". שאלתי מה עם ה- bell boy. "אני לא יכולה לשלוח אותו", נעניתי. תהיתי האם אני אמור לישון בלובי, רבקה ענתה בשלילה אבל לא הציעה פתרון. היא גם הגדילה לעשות באומרה, כי אם למחרת סטיבן לא ירצה לעזור לי – היא לא תוכל להכריח אותו. מחוסר ברירה הלכתי איתו; למרבה המזל, למחרת לא חזרתי למלון עד צאת השבת, כי מי יודע האם היו נותנים לי להיכנס לחדר. אה, כן, החדר שלי היה בקומה השלישית, כך שכל המשימה ארכה שתי דקות. ביליתי בחו"ל עשרות שבתות, ומעולם לא נתקלתי ביחס כזה; וניו-יורק היא כנראה המקום האחרון בעולם שבו הייתי מצפה שזה יקרה. כמה רחוק ממלון מקסים במרכז אמסטרדם, בו פקידת הקבלה ידעה בדיוק מה אני צריך, כי היו לה חברות יהודיות בבית הספר בשווייץ. אז מה קרה פה? לדעתי, ההסבר חוזר לנקודת ההתחלה: השירות שביקשתי איננו כתוב בספר ההוראות של סטיבן ושל רבקה, ולכן הצורך להעניק אותו בלבל אותם לחלוטין. הם לא אנשים רעים; הם אמריקנים טיפוסיים, לשני הכיוונים.

הפרסומות לתרופות בטלוויזיה האמריקנית הן משהו שכנראה לא תראו בשום מקום בעולם: בערך שליש מהזמן מוקדש לאזהרות, שאנחנו רגילים לראות בעלוני ההסבר המצורפים אליהן. אז נכון שהן נאמרות במהירות מסחררת ובקול מונמך, אבל הן די מפחידות. אפשר לשער בביטחון מאיפה זה בא: מכך שהאמריקנים תובעים כל הזמן על כל דבר. בגלל שיטת המושבעים, גם תביעות מטורפות מתקבלות; ועצם ההליך כל כך יקר, עד שלא מעט נתבעים – במיוחד בתביעות ייצוגיות – מעדיפים להתפשר. הכסת"ח הזה מגיע לעוד תחום: תחזית מזג האוויר. לפי התחזיות, סוף השבוע שעבר היה אמור להיות סוער במיוחד בניו-יורק, עם סופה עזה ושלג שייערם לגובה של 10 ס"מ וגשם שיהפוך לקרח. תישארו בבית – המליצו הרשויות, מהמושל אנדרו קומו ומטה. בסוף לא היה שלג ולא היה קרח; היה יום אחד קר מאוד, וזהו. הרושם שלי הוא, שגם החזאים ואמצעי התקשורת לא לוקחים סיכונים: עדיף להגיד שמזג האוויר יהיה קשה ולטעות, מאשר להגיד שהוא יהיה נוח ואז לחטוף תביעות בנוסח "יצאתי בלי מעיל" או "נתקעתי עם מצבר גמור". אחד מבני שיחי הוסיף הסבר: לתחזית מזג האוויר יש הרייטינג הגבוה ביותר, במיוחד אם הוא גרוע. אז זה לא שהתקשורת המציאה דברים, אבל בהחלט ייתכן שהיו בה מי שהלכו על התרחיש הקיצוני ביותר כדי למשוך עוד צופים, קוראים וגולשים. מזל שאצלנו זה לא יכול לעבוד, מהסיבה הפשוטה שאצלנו חם ולח, וזהו.

בכניסה לארה"ב בנמל התעופה קנדי בניו-יורק, ביקורת הדרכונים היא אוטומטית ובשירות עצמי. גם מי שאינו אמריקני יכול להסתדר איתה היטב, וזה חוסך המון זמן. בפעם הקודמת שלי בניו-יורק חיכיתי 40 דקות בביקורת הדרכונים; הפעם עברתי בתוך עשר דקות. ההתקדמות הטכנולוגית הזאת מבליטה עוד יותר את הפיגור ממנו סובלים כל שדות התעופה וכל חברות התעופה בשלושה תחומים: המטען, ההושבה והמזון. ההטענה והפריקה של המזוודות עודנה ידנית, בדיוק כמו לפני עשרות שנים, מה שאומר שיש סיכוי שהכי הרבה זמן יתבזבז בהמתנה למטען. וההושבה נעשית לרוב בשיטת "כולם ביחד". לפעמים מנסות החברות להעלות נוסעים בחלוקה לשניים-שלושה גושים של שורות, אבל גם זה לא ממש עוזר, כאשר מי שיושב ליד החלון מתעכב בגלל מי שליד המעבר ותוקע את כל מי שמאחוריו. ואילו המזון הכשר בטיטות אייר פרנס, דלתא ואליטליה הזכיר לי דבריו של יעקב אבינו לפרעה: "מעט רעים". אני לא מצליח להבין מדוע המוח האנושי, שיודע להפעיל מטוסים בלי מגע יד אדם, טרם מצא דרך יעילה יותר לטפל במטען. אני ממש לא מבין מדוע החברות לא מעלות את הנוסעים בטורים: קודם מי שליד החלון, אחר כך מי שבאמצע ולבסוף מי שבמעבר. ואני לא מבין מדוע משקיעים המון בסרטים ומערכות שמע ואינטרנט אלחוטי, והאוכל נראה כאילו מוקצבים לו 4.99 דולר. אולי התשובה לשלוש השאלות היא זהה: עובדה שאנשים טסים ממילא, אז אין טעם להשקיע בשיפורים כאלה.

• בשדרה החמישית מצויות כמה מן החנויות היקרות ביותר בעולם, בהן תחתוני גברים עולים 74 דולר ותכשיטים נמכרים ברבבות דולרים. לידן מצויים לא מעט חסרי בית, ולאורך השדרה גם יש חנויות ריקות העומדות להשכרה. הפערים החברתיים לא נראים כה בולטים בשום מקום אחר. האם יום אחד זה יתפוצץ?

• בנתב"ג מוצגת תערוכה על 70 שנות הכנסת, ובין היתר מוזכר בה חוק ביטוח בריאות. עם הרושם מעורר הגאווה הזה יצאתי מהארץ. הפרסומת הראשונה שראיתי בתחתית בניו-יורק הייתה לתוכנית ביטוח בריאות, ובימים הבאים ראיתי רבות נוספות, כולל לבתי חולים ולבתי מרקחת. המדינה החזקה והעשירה ביותר בעולם עוד לא הצליחה לעשות את מה שאנחנו עשינו לפני כמעט שלושה עשורים: להבטיח כיסוי רפואי מינימלי לכל אזרח. זה לא פחות מאשר מדהים.

• אל תקוו שהרכבת התחתית של תל אביב תהיה דומה לזו של ניו-יורק. האחרונה סובלת מבעיות תשתית קשות – ראו את התמונה כאן על הגשם שחדר כמה וכמה מטרים לתחנה בשדרה החמישית – המצריכות עוד ועוד תיקונים, כך שהאיחורים בה הם כבר חלק מהשגרה. ברוב התחנות אין לוחות מידע ממוחשבים, וברוב הקרונות אין אפילו מפה של הקו. לכולם ברור שצריך להשקיע כאן הרבה מיליארדי דולרים, אבל איש אינו יודע כיצד לממן את זה. התוצאה היא, שהמצב הולך ומחמיר מיום ליום. אז מה עושים הניו-יורקרים? מקטרים ויוצאים עשר דקות קודם.

• עוד משהו על רכבות: תראו כיצד אפילו אצל האמריקנים, קהל שבוי משלם הרבה יותר. לתחתית של ניו-יורק יש מחיר אחיד: 2.75 דולרים לכל נסיעה, קצרה כארוכה. זהו גם המחיר לנסיעה בין מנהטן לבין נמל התעופה קנדי, האורכת כשעה. בתוך קנדי צריך להשתמש ברכבת פנימית, המקשרת בין תחנת התחתית לבין הטרמינלים – נסיעה של כעשר דקות. המחיר שלה: חמישה דולרים.