החלטתו של השופט ציון קאפח בנוגע לאיסור פרסום שמותיהן של השופטת ועורכת הדין החשודות בפרשת
אפי נוה (יום ב', 4.2.19) היא החלטה תמוהה ואף חמורה, המחייבת ליבון נוסף בבית המשפט העליון.
לזכותו של קאפח יש לומר, שהוא אינו חוזר על נימוק ההבל ששופטי שלום המציאו כדי לאסור פרסום: חוזק הראיות. הנימוק הזה אינו מופיע בחוק וכמעט שאינו מופיע בפסיקה שמעל בתי משפט השלום. אם הראיות מספיק חזקות כדי לשלול חרות - הן מספיק חזקות כדי שלא לפגוע בעקרון-העל של פומביות הדיון ולמנוע מצב בו אנשים ייעצרו וייעלמו.
אלא שזה הדבר היחיד שניתן להגיד לטובת ההחלטה של קאפח. הנימוק שלו לאיסור הפרסום: החשדות המיוחסים לשתיים הם חסרי תקדים, ולכן פרסום שמותיהן יגרום להן נזק חמור - ולכן מתקיימת הדרישה הקבועה בחוק לצורך איסור פרסום. ובמילים לא מכובסות: המשטרה טוענת שהשופטת ועורכת הדין שילמו ביחסי מין תמורת קידום (של השופטת ושל בעלה של עורכת הדין). מי שירצה להיות עוד פחות עדין, יידע כיצד לקרוא לזה.
אכן, חשדות חמורים. אולי אפילו חסרי תקדים. אבל לפי ההיגיון הזה, ככל שהחשד יהיה חמור יותר - כך תגבר האנונימיות ממנה ייהנה החשוד. נקצין בכוונה: נניח (חס וחלילה, וכמובן להבדיל) שהמשטרה עוצרת מישהו החשוד שרצח כמה וכמה בני אדם ואכל את גופותיהן. היו דברים כאלה בחו"ל, ברוך השם לא אצלנו. מובן שזה חשד חמור ביותר ואף חסר תקדים. לשיטתו של קאפח, דווקא בשל כך יהיה מקום שלא לפרסם את שמו של החשוד. אפשר להפליג עוד ועוד על-כנפי הדמיון (הפרוע או הלא-פרוע), אף דומה שהטענה ברורה - ומוכיחה את האבסורד שבהחלטה.
זאת ועוד: קאפח יוצר שוויון בין עבריין מין לבין קורבן מין. יש הצדקה מלאה לאיסור פרסום שמותיהם של קורבנות עבירות מין, ואין צורך להסביר מדוע. כעת בא קאפח ואומר: שתי נשים חשודות בכך שביצעו עבירות הכרוכות ביחסי מין - תשלום שוחד מיני - וגם שמותיהן לא יפורסמו, בדיוק בשל הטיב המכוער של החשדות. גם כאן מדובר באבסורד, החותר תחת יסודות הלכות איסור הפרסום.
למרבה הצער, קריאת ההחלטה יוצרת את הרושם שקאפח קודם כל החליט שלא לפרסם את השמות, ואז חיפש את הנימוקים. לאורך רוב ההחלטה הוא מסביר מדוע
יש לפרסם את השמות - ואז, בעמוד האחרון, מבצע תפנית של 180 מעלות, מוצא/ממציא את הנימוק של "החשדות חסרי התקדים" ואוסר את הפרסום. ואגב: כל מי שרוצה והרבה ממי שאינם רוצים, יודעים כבר מזמן את שמותיהן של השתיים.
את ההחלטה הזאת צריכים גלובס והארץ להביא להכרעתו של בית המשפט העליון. נכון, זהו גלגול שלישי, אבל יש כמה סיבות משפטיות המצדיקות דיון בו: האם חומרתם של חשדות היא סיבה לאסור פרסום? כיצד מאזנים בין הנזק החמור לחשוד לבין עקרונות פומביות הדיון,
חופש הביטוי וחופש העיתונות? האם יש מקום להשוות את דינם של חשודים לדינם של קורבנות? ומעל הכל: האם דמה של שופטת סמוק יותר מדמו של כל חשוד אחר?
מעל הכל - כי קריאת ההחלטה מובילה למסקנה, לפיה זוהי הסיבה האמיתית העומדת מאחוריה: רצונו של שופט להגן על שופטת. גם אם נניח לטובתו של קאפח שלא זה המצב, הרי שכאדם דתי ובקיא הוא בוודאי יודע עד כמה יש משמעות גם למראית העין. וכאשר אנחנו מצויים במצב בו האמון בבתי המשפט בכלל ובבחירת השופטים בפרט ספק מכה, המערכת אינה יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלו. לכן הנושא צריך להגיע לפתחו של בית המשפט העליון, ששלושה משופטיו חברים בוועדה לבחירת שופטים - גם כדי לפסוק הלכה מחייבת ומאוזנת בנוגע לפרסום שמותיהם של חשודים, וגם כדי להסיר לפחות מקצת מן העננה האופפת את הפירמידה שבראשה הוא ניצב.
