כהן יודע בדיוק מה הנושא הבא עליו אני מבקש לשוחח איתו: שיטת המושבעים ("זה מה ששואל כל מי שבא מחו"ל"). "חלק מהמסורת שלנו אומר שאתה זכאי למשפט בידי הדומים לך. בניו-יורק מרחיבים את השימוש במושבעים, כי זו הגינות בסיסית. הייתי שופט בבית משפט פלילי במחוז ווינצ'סטר, ישבתי בתיקים רבים מאוד של מושבעים, והתשובה לביקורת על השיטה היא שהיה אולי תיק אחד בו המסקנה שלי הייתה שונה משלהם, וזה היה בסוגיה משפטית ולא בסוגיה עובדתית.
"ישבתי במשך שנתיים וחצי בבית משפט לעבירות מין, שזה אולי הכי קשה. קשה מאוד לחבר מושבעים לשמוע את ההאשמות הללו ולהקשיב רק לראיות. זה קשה לכל בן אדם. זה בוחן את האינסטינקטים שלך ואת יכולתך להיות הוגן - במיוחד כאשר מדובר בילד או באישה שעברה התעללות". והמושבעים עשו עבודה טובה גם בתיקים אלו, קובע כהן.
במבטו כיום כשופט ערעורים מדגיש כהן, כי לעיתים הוא וחבריו הופכים פסקי דין "לא בגלל המושבעים, אלא משום שהשופט טעה בפרשנות החוק ולכן המושבעים טעו בפרשנות העובדות". לדברי כהן, "ההוראות למושבעים צריכות להיות בהתאם לחוק, וכך אתה מונע את השפעת דעתו של השופט עליהם. אם ההנחיות לא ניתנות בהתאם לחוק, התפקיד שלנו הוא להפוך את פסק הדין.
"לפעמים מאוד קשה לנו להפוך פסק דין, בתיק רצח או אונס, בגלל טעות של בית המשפט. זה קשה משום שאולי העובדות מוכיחות את אשמתו, אבל זה לא הוכח מעבר לספק סביר או שזכויותיו הופרו. אתה יכול לחשוב שהוא אשם ולא יכול להרשיע אותו. זה קורה מספיק פעמים כדי שאגיד: תודה לאל שיש בית משפט לערעורים".
ומה הסיכוי שאתם טועים? "הסיכוי הזה נמוך יותר מאשר בית המשפט בערכאה הדיונית, כי יש יותר מזוג עיניים אחד שמסתכלות על המקרה. אנחנו ארבעה או חמישה, וזה קריטי".
לבסוף אני שואל את כהן על עמדתו של השופט בדימוס
יורם דנציגר, לפיה כאשר יש דעת מיעוט מזכה בתיק רצח - עובדה זו כשלעצמה יוצרת ספק סביר המחייב זיכוי. כהן משיב בזהירות, בהדגישו שאינו מכיר את שיטת המשפט הישראלית: "אם השלושה הללו היו מושבעים, הוא היה צודק, כי החלטת המושבעים צריכה להיות פה אחד. אם מדובר בשלושה שופטים - הוא טועה, כי הרוב הקובע". אבל בניו-יורק ערים למצב עליו מצביע דנציגר: אם בית המשפט בברוקלין מגיע להחלטה ברוב של שלושה נגד שניים או שלושה נגד אחד, עשוי בית המשפט העליון לערעורים לקבל בקשה לערער על פסק הדין.
