|
התקשורת איבדה את הקשר [אוניברסיטת קולומביה]
|
|
|
|
"במובן מסוים אין לעיתונות ברירה, כי הקוראים מכורים לטראמפ. כאשר רוב ההכנסות היו מפרסום, היית צריך לבנות אוהל גדול, להכניס לתוכו כמה שיותר אנשים ולא להעליב אותם. כיום מי שישלמו תמורת התוכן הם רק מי שמאוד רוצים חדשות, הם רוצים פוליטיקה והם נגד טראמפ. החלק של ההכנסות ממנויים גדל יותר מהר מכל מקור הכנסה אחר, אם כי הוא עדיין איננו הרוב" | |
|
|
|
פופ מדגיש, שהבעיות התחילו הרבה לפני שדונלד התחיל לדבר על "פייק ניוז" ועל "אויבי העם". לדבריו, בארה"ב יש ירידה מתמדת באמון במוסדות בכלל - החל מבתי הספר, עבור במוסדות הדת וכלה בממשל - והעיתונות נתפסת גם היא כמוסד. האמון בעיתונות נפגע בצורה קשה במיוחד במשבר הפיננסי של 2008. "אנשים חשבו: נדפקתי, איבדתי את העבודה ואת הבית ואיש לא שילם את המחיר; איפה הייתה העיתונות? למה היא לא שאלה את השאלות הקשות?" והאמון לא התאושש מאז, קובע פופ. כאן נכנס טראמפ לתמונה. "יש תסכול עממי שטראמפ נכנס לתוכו. בזמן המשבר הפיננסי עבדתי בעיתון כלכלי ושאלתי: איפה המחאה העממית? למה אין אנשים ברחובות? טראמפ הוא התשובה המושהית לכך. התקשורת נתפסה כחלק מהאליטות וכמי שאינה קשורה לבעיות שבאמת מעניינות אנשים, וטראמפ נתן לזה את הקול". זו מחאה מוצדקת? "התקשורת הפוליטית באמת איבדה את הקשר עם אנשים. המדיה הגדולה מרוכזת בחוף המזרחי והיא התנתקה עם מה שקורה ברחבי המדינה. היחס שלה לתומכי טראמפ היה כאל אנשים לא משכילים מן המעמד הנמוך - שזה ההפך מן המציאות. כתבו את זה עיתונאים שבאמת מרוחקים מהשטח, עד שהם התחילו להבין היכן הם חיים. לתקשורת יש אחריות לגבי מה שאנשים חשים כלפיה". פופ מדגיש, כי במידה רבה המציאות הזאת אינה משתנה: "במובן מסוים אין לעיתונות ברירה, כי הקוראים מכורים לטראמפ. כאשר רוב ההכנסות היו מפרסום, היית צריך לבנות אוהל גדול, להכניס לתוכו כמה שיותר אנשים ולא להעליב אותם. כיום מי שישלמו תמורת התוכן הם רק מי שמאוד רוצים חדשות, הם רוצים פוליטיקה והם נגד טראמפ. החלק של ההכנסות ממנויים גדל יותר מהר מכל מקור הכנסה אחר, אם כי הוא עדיין איננו הרוב. "למפרסמים לא אכפת מה התוכן. עברו הזמנים שבהם המפרסמים היו נעלבים ומושכים פרסומות. פעם חששת להעליב את פרוקטר אנד גמבל; היום אתה חושש להעליב את הקוראים. במובן מסוים זה טוב: זה מה שהקוראים רוצים, אז זה מה שהעיתונים נותנים להם". התוצאה היא חד-צדדיות. אני לא זוכר מתי ראיתי בניו-יורק טיימס מאמר בעד טראמפ. "מדי פעם הטיימס מפרסם מאמר של שמרן, ואז הקוראים משתוללים: תגובות, טלפונים, מכתבים למערכת".
|
איומים רציניים על כתב העת
|
|
|
אוניברסיטת קולומביה. סטודנטים ו"פייק ניוז"
|
|
|
|
"יותר ויותר אנשים קונים את זה. מנהיגים ברמה מקומית ומדינתית מאמצים את דבריו, מה שלא היה קודם. סטודנטים כינו את עמיתיהם בעיתון האוניברסיטה 'פייק ניוז' בוויכוח על פוליטיקה סטודנטיאלית. אנחנו מקבלים איומים בהודעות קוליות ובמדיה החברתית לגבי מה שאנחנו כותבים על טראמפ. אני כתבתי עליו כמה דברים מאוד ביקורתיים. קראנו לו גזען ושקרן. זו הסיבה שאנחנו מאחורי דלת נעולה" | |
|
|
|
אם פופ היה כיום עורך של עיתון מסחרי, לא בטוח שהוא היה נותן לקוראיו את התמהיל עליו הוא מדבר. "הציוצים של טראמפ נראים כמו הודעות רשמיות. עיתונאים לא אוהבים לצטט הודעות לעיתונות, אז למה שיתייחסו אחרת לציוצים של טראמפ? למה שיצטטו דברים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב? מה שכן, אם הוא אומר משהו על סין - זה חשוב, וצריך לציין מתי הדברים שלו אינם נכונים. אני חושב שהוא מכור לזה ולא מודע לבלופים של עצמו". עד כמה ההכפשות של טראמפ משפיעות על מעמדה של התקשורת? "יותר ויותר אנשים קונים את זה. מנהיגים ברמה מקומית ומדינתית מאמצים את דבריו, מה שלא היה קודם. סטודנטים כינו את עמיתיהם בעיתון האוניברסיטה 'פייק ניוז' בוויכוח על פוליטיקה סטודנטיאלית. אנחנו מקבלים איומים בהודעות קוליות ובמדיה החברתית לגבי מה שאנחנו כותבים על טראמפ. אני כתבתי עליו כמה דברים מאוד ביקורתיים. קראנו לו גזען ושקרן. זו הסיבה שאנחנו מאחורי דלת נעולה". האיומים הללו רציניים? "בהחלט. טראמפ ותומכיו משתמשים בלשון תוקפנית מאוד. צריך רק מטורף אחד. ראית את זה שירה בבית הכנסת בפיטסבורג, אחרי שהאמין לסיפור שהיהודים שולחים לארה"ב מסתננים כדי שירצחו אמריקנים". לדעת פופ, אמצעי התקשורת הכלל-ארציים תמיד יהיו לכל הפחות במצב של "בסדר", כי "תמיד יהיו קוראים שיתעניינו בהם ועשירים שיתמכו בהם". רשתות הטלוויזיה הגדולות נמצאות במצב מצוין בגלל הכיסוי הבלתי-פוסק של טראמפ - פוקס ניוז בעדו, CNN ו-MSNBC נגדו - אבל פופ מציע להן לשים לב לכך שמתישהו טראמפ לא יהיה בסביבה.
|
|
הרשתות הגדולות משדרות ברוב שעות היום
|
|
|
|
"צריך לערב את הקהילות כדי שיעזרו לממן. צריך לומר לתושבים: אתם משלמים תמורת מים, משטרה וכנסייה - תשלמו גם עבור מקור החדשות. בניו ג'רסי יש ניסיון לכלול מימון לתקשורת במס המקרקעין, אם כי זה כמובן מאוד בעייתי: מה יקרה אם ראש העירייה לא יאהב את מה שנאמר בעיתון? זה יותר רעיון מאשר משהו מעשי, אבל הכיוון נכון - לשכנע את התושבים שהתקשורת חשובה להם" | |
|
|
|
אנחנו עוברים לדבר על התקשורת המקומית, שאותה צורכים רוב האמריקנים. כאן יש הבדל בין הטלוויזיה לבין העיתונות המודפסת. מצבה של הראשון טוב: הערוצים המקומיים משדרים רק כמה שעות ביום (בשאר השעות משדרות הרשתות הארציות) ויש להם הכנסות מפרסום של עסקים מקומיים, שאין להם חלופה. ומצבה של העיתונות? "מתה, מתה, מתה לאורך הקו", קובע פופ בצורה נחרצת. באחד הגליונות האחרונים של כתב העת פורסמה מפה תחת הכותרת "מדבריות החדשות הגדלים של ארה"ב", אשר הציגה בצורה מפורטת את המחוזות בהם אין אפילו עיתון אחד לרפואה (ראו למטה), והמצב הולך ומחמיר. "הפרסום הדיגיטלי לא מתקרב להיות מספיק ולרוב האתרים של העיתונים המקומיים אפילו אין מערכת שיכולה לגבות כסף. רבים מהם נפטרים מהמהדורות המודפסות, כי זה פשוט לא כלכלי. אין מודל טוב להישרדות כלכלית של העיתונות המקומית". המצב הזה יוצר סכנה ניכרת למניפולציות, בהן יימסרו לעשרות מיליוני אמריקנים חדשות כוזבות ולא תהיה להם שום דרך לדעת את האמת, מזהיר פופ. אז מה הפתרון? "צריך לערב את הקהילות כדי שיעזרו לממן. צריך לומר לתושבים: אתם משלמים תמורת מים, משטרה וכנסייה - תשלמו גם עבור מקור החדשות. בניו ג'רסי יש ניסיון לכלול מימון לתקשורת במס המקרקעין, אם כי זה כמובן מאוד בעייתי: מה יקרה אם ראש העירייה לא יאהב את מה שנאמר בעיתון? זה יותר רעיון מאשר משהו מעשי, אבל הכיוון נכון - לשכנע את התושבים שהתקשורת חשובה להם". פופ סבור, שהעיתונות צריכה לשנות בצורה דרמטית את נקודת המבט שלה על עצמה. "בעידן טראמפ התקשורת טוענת שהיא העיקר: העיתונות חשובה, חופש הביטוי חשוב. אבל מה שבאמת חשוב לאנשים הוא חייהם שלהם - העבודה, הילדים, רמת הפשיעה. זה מה שהעיתונות עושה, אבל היא חייבת לקשר את זה לחייהם של האמריקנים. אתה לא קורא את החוקה כל בוקר, אלא מתלונן למה הכביש תמיד רעוע. אם תשאל אנשים, האם הם תומכים בכך שיובטח שתמיד יהיו להם מים נקיים, אוכל והמורים הכי טובים - הם כמובן יענו בחיוב. ואז צריך להגיד להם, שזה מה שהעיתונות עושה. היא צריכה להפסיק לדבר על עצמה".
|
|