X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  כתבות
התקשורת האמריקנית (א')

הכביש, לא החוקה

קייל פופ, עורך כתב העת לעיתונות באוניברסיטת קולומביה, סבור שהתקשורת האמריקנית צריכה לשנות את נקודת המבט המרכזית שלה. הבעיה העיקרית היא של העיתונים המקומיים
▪  ▪  ▪
בניין פוליצר. אין שלט

ארה"ב היא מדינה מסודרת ובדרך כלל יש בה שילוט ברור המכוון את המבקר למחוז חפצו. אבל בבניין פריצקר שבאוניברסיטת קולומביה, אין שילוט כזה לכיוון משרדי Columbia Journalism Review, אותו מפרסם בית הספר הנודע לעיתונות מאז 1961. מתברר שיש לעלות תחילה למשרדי בית הספר שבקומה השביעית, ומשם יוכל האורח להיכנס למערכת השוכנת מאחורי דלת מאובטחת בקומה השמינית.
קצת מוזר כאשר מדובר במערכת של כתב עת אקדמי, אני מעיר בפתח השיחה עם העורך הראשי, קייל פופ. רק כדי להבין: תפקידו הקודם של פופ היה העורך הראשי של The New York Observer, שבועון (וכיום אתר אינטרנט) שבבעלות ג'ארד קושניר; קודמתו בכתב העת, ליז ספייד, היא כיום עורכת בכירה בניו-יורק טיימס, כך שמדובר בפרסום רציני ובתפקיד משמעותי. אבל למה מאחורי דלת נעולה ובלי שלט? משום שכתב העת וכותביו קיבלו בחודשים האחרונים איומים מצד מי שהכתיבה הביקורתית על הנשיא דונלד טראמפ לא מצאה חן ביניהם. ואם התקשורת האמריקנית מגיעה למצב בו כתב עת אקדמי סופג איומים - יש בעיה.
אני פותח את השיחה עם פופ בבדיחה עליה אחזור בהמשך השבוע. אדם שואל את חברו מה שלומו. עונה החבר: במילה אחת - טוב; בשתי מילים - לא טוב. אז מצב התקשורת האמריקנית - במילה אחת או בשתיים? "זו מדינה גדולה מאוד ומדיה היא הרבה דברים", משיב פופ ובכך מסביר בנימוס שההשוואה לא ממש חכמה. "וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס שונים מאוד מטלוויזיה מקומית, ששונה מאוד מעיתונות מקומית".
ובכל זאת, פופ מצליח לתת מבט-על: "בהכללה, לפני 2016 התמונה העסקית הייתה קודרת לכל סוגי התקשורת. היא השתפרה מעט, כי הייתה עלייה בעניין הציבורי וחלקית גם במספר המנויים, אבל חזרנו לאותן שאלות בסיסיות: מי ישלם תמורת חדשות, במיוחד אם אתה מחוץ לניו-יורק, וושינגטון ואולי לוס אנג'לס. הפרסום, גם בדפוס וגם באינטרנט, ממשיך לצנוח ואין סימן שזה ישתנה. אנשים לא משלמים תמורת פרסום בדפוס, נקודה. ואילו הפרסום בדיגיטל כל כך זול, שזה לא מספיק.
"הייתה הערכה שגידול בקריאה יגדיל את הפרסום, אבל יש המון תוכן ויש המון מידע, והרוב קוראים חדשות במדיות החברתיות. אם אתה מסתמך רק על פרסום - גורלך נחרץ. זו הבעיה של העיתונות המקומית: אין להם שום חלופה להכנסות, אין הכנסות של ממש ממנויים ואין להם תוכן ממומן וחסויות".

התסכול התחיל במשבר 2008
התקשורת איבדה את הקשר [אוניברסיטת קולומביה]

"במובן מסוים אין לעיתונות ברירה, כי הקוראים מכורים לטראמפ. כאשר רוב ההכנסות היו מפרסום, היית צריך לבנות אוהל גדול, להכניס לתוכו כמה שיותר אנשים ולא להעליב אותם. כיום מי שישלמו תמורת התוכן הם רק מי שמאוד רוצים חדשות, הם רוצים פוליטיקה והם נגד טראמפ. החלק של ההכנסות ממנויים גדל יותר מהר מכל מקור הכנסה אחר, אם כי הוא עדיין איננו הרוב"

פופ מדגיש, שהבעיות התחילו הרבה לפני שדונלד התחיל לדבר על "פייק ניוז" ועל "אויבי העם". לדבריו, בארה"ב יש ירידה מתמדת באמון במוסדות בכלל - החל מבתי הספר, עבור במוסדות הדת וכלה בממשל - והעיתונות נתפסת גם היא כמוסד. האמון בעיתונות נפגע בצורה קשה במיוחד במשבר הפיננסי של 2008. "אנשים חשבו: נדפקתי, איבדתי את העבודה ואת הבית ואיש לא שילם את המחיר; איפה הייתה העיתונות? למה היא לא שאלה את השאלות הקשות?" והאמון לא התאושש מאז, קובע פופ.
כאן נכנס טראמפ לתמונה. "יש תסכול עממי שטראמפ נכנס לתוכו. בזמן המשבר הפיננסי עבדתי בעיתון כלכלי ושאלתי: איפה המחאה העממית? למה אין אנשים ברחובות? טראמפ הוא התשובה המושהית לכך. התקשורת נתפסה כחלק מהאליטות וכמי שאינה קשורה לבעיות שבאמת מעניינות אנשים, וטראמפ נתן לזה את הקול".
זו מחאה מוצדקת?
"התקשורת הפוליטית באמת איבדה את הקשר עם אנשים. המדיה הגדולה מרוכזת בחוף המזרחי והיא התנתקה עם מה שקורה ברחבי המדינה. היחס שלה לתומכי טראמפ היה כאל אנשים לא משכילים מן המעמד הנמוך - שזה ההפך מן המציאות. כתבו את זה עיתונאים שבאמת מרוחקים מהשטח, עד שהם התחילו להבין היכן הם חיים. לתקשורת יש אחריות לגבי מה שאנשים חשים כלפיה".
פופ מדגיש, כי במידה רבה המציאות הזאת אינה משתנה: "במובן מסוים אין לעיתונות ברירה, כי הקוראים מכורים לטראמפ. כאשר רוב ההכנסות היו מפרסום, היית צריך לבנות אוהל גדול, להכניס לתוכו כמה שיותר אנשים ולא להעליב אותם. כיום מי שישלמו תמורת התוכן הם רק מי שמאוד רוצים חדשות, הם רוצים פוליטיקה והם נגד טראמפ. החלק של ההכנסות ממנויים גדל יותר מהר מכל מקור הכנסה אחר, אם כי הוא עדיין איננו הרוב.
"למפרסמים לא אכפת מה התוכן. עברו הזמנים שבהם המפרסמים היו נעלבים ומושכים פרסומות. פעם חששת להעליב את פרוקטר אנד גמבל; היום אתה חושש להעליב את הקוראים. במובן מסוים זה טוב: זה מה שהקוראים רוצים, אז זה מה שהעיתונים נותנים להם".
התוצאה היא חד-צדדיות. אני לא זוכר מתי ראיתי בניו-יורק טיימס מאמר בעד טראמפ.
"מדי פעם הטיימס מפרסם מאמר של שמרן, ואז הקוראים משתוללים: תגובות, טלפונים, מכתבים למערכת".

איומים רציניים על כתב העת
אוניברסיטת קולומביה. סטודנטים ו"פייק ניוז"

"יותר ויותר אנשים קונים את זה. מנהיגים ברמה מקומית ומדינתית מאמצים את דבריו, מה שלא היה קודם. סטודנטים כינו את עמיתיהם בעיתון האוניברסיטה 'פייק ניוז' בוויכוח על פוליטיקה סטודנטיאלית. אנחנו מקבלים איומים בהודעות קוליות ובמדיה החברתית לגבי מה שאנחנו כותבים על טראמפ. אני כתבתי עליו כמה דברים מאוד ביקורתיים. קראנו לו גזען ושקרן. זו הסיבה שאנחנו מאחורי דלת נעולה"

אם פופ היה כיום עורך של עיתון מסחרי, לא בטוח שהוא היה נותן לקוראיו את התמהיל עליו הוא מדבר. "הציוצים של טראמפ נראים כמו הודעות רשמיות. עיתונאים לא אוהבים לצטט הודעות לעיתונות, אז למה שיתייחסו אחרת לציוצים של טראמפ? למה שיצטטו דברים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב? מה שכן, אם הוא אומר משהו על סין - זה חשוב, וצריך לציין מתי הדברים שלו אינם נכונים. אני חושב שהוא מכור לזה ולא מודע לבלופים של עצמו".
עד כמה ההכפשות של טראמפ משפיעות על מעמדה של התקשורת?
"יותר ויותר אנשים קונים את זה. מנהיגים ברמה מקומית ומדינתית מאמצים את דבריו, מה שלא היה קודם. סטודנטים כינו את עמיתיהם בעיתון האוניברסיטה 'פייק ניוז' בוויכוח על פוליטיקה סטודנטיאלית. אנחנו מקבלים איומים בהודעות קוליות ובמדיה החברתית לגבי מה שאנחנו כותבים על טראמפ. אני כתבתי עליו כמה דברים מאוד ביקורתיים. קראנו לו גזען ושקרן. זו הסיבה שאנחנו מאחורי דלת נעולה".
האיומים הללו רציניים?
"בהחלט. טראמפ ותומכיו משתמשים בלשון תוקפנית מאוד. צריך רק מטורף אחד. ראית את זה שירה בבית הכנסת בפיטסבורג, אחרי שהאמין לסיפור שהיהודים שולחים לארה"ב מסתננים כדי שירצחו אמריקנים".
לדעת פופ, אמצעי התקשורת הכלל-ארציים תמיד יהיו לכל הפחות במצב של "בסדר", כי "תמיד יהיו קוראים שיתעניינו בהם ועשירים שיתמכו בהם". רשתות הטלוויזיה הגדולות נמצאות במצב מצוין בגלל הכיסוי הבלתי-פוסק של טראמפ - פוקס ניוז בעדו, CNN ו-MSNBC נגדו - אבל פופ מציע להן לשים לב לכך שמתישהו טראמפ לא יהיה בסביבה.

"מתה, מתה, מתה"
הרשתות הגדולות משדרות ברוב שעות היום

"צריך לערב את הקהילות כדי שיעזרו לממן. צריך לומר לתושבים: אתם משלמים תמורת מים, משטרה וכנסייה - תשלמו גם עבור מקור החדשות. בניו ג'רסי יש ניסיון לכלול מימון לתקשורת במס המקרקעין, אם כי זה כמובן מאוד בעייתי: מה יקרה אם ראש העירייה לא יאהב את מה שנאמר בעיתון? זה יותר רעיון מאשר משהו מעשי, אבל הכיוון נכון - לשכנע את התושבים שהתקשורת חשובה להם"

אנחנו עוברים לדבר על התקשורת המקומית, שאותה צורכים רוב האמריקנים. כאן יש הבדל בין הטלוויזיה לבין העיתונות המודפסת. מצבה של הראשון טוב: הערוצים המקומיים משדרים רק כמה שעות ביום (בשאר השעות משדרות הרשתות הארציות) ויש להם הכנסות מפרסום של עסקים מקומיים, שאין להם חלופה. ומצבה של העיתונות? "מתה, מתה, מתה לאורך הקו", קובע פופ בצורה נחרצת. באחד הגליונות האחרונים של כתב העת פורסמה מפה תחת הכותרת "מדבריות החדשות הגדלים של ארה"ב", אשר הציגה בצורה מפורטת את המחוזות בהם אין אפילו עיתון אחד לרפואה (ראו למטה), והמצב הולך ומחמיר.
"הפרסום הדיגיטלי לא מתקרב להיות מספיק ולרוב האתרים של העיתונים המקומיים אפילו אין מערכת שיכולה לגבות כסף. רבים מהם נפטרים מהמהדורות המודפסות, כי זה פשוט לא כלכלי. אין מודל טוב להישרדות כלכלית של העיתונות המקומית". המצב הזה יוצר סכנה ניכרת למניפולציות, בהן יימסרו לעשרות מיליוני אמריקנים חדשות כוזבות ולא תהיה להם שום דרך לדעת את האמת, מזהיר פופ.
אז מה הפתרון? "צריך לערב את הקהילות כדי שיעזרו לממן. צריך לומר לתושבים: אתם משלמים תמורת מים, משטרה וכנסייה - תשלמו גם עבור מקור החדשות. בניו ג'רסי יש ניסיון לכלול מימון לתקשורת במס המקרקעין, אם כי זה כמובן מאוד בעייתי: מה יקרה אם ראש העירייה לא יאהב את מה שנאמר בעיתון? זה יותר רעיון מאשר משהו מעשי, אבל הכיוון נכון - לשכנע את התושבים שהתקשורת חשובה להם".
פופ סבור, שהעיתונות צריכה לשנות בצורה דרמטית את נקודת המבט שלה על עצמה. "בעידן טראמפ התקשורת טוענת שהיא העיקר: העיתונות חשובה, חופש הביטוי חשוב. אבל מה שבאמת חשוב לאנשים הוא חייהם שלהם - העבודה, הילדים, רמת הפשיעה. זה מה שהעיתונות עושה, אבל היא חייבת לקשר את זה לחייהם של האמריקנים. אתה לא קורא את החוקה כל בוקר, אלא מתלונן למה הכביש תמיד רעוע. אם תשאל אנשים, האם הם תומכים בכך שיובטח שתמיד יהיו להם מים נקיים, אוכל והמורים הכי טובים - הם כמובן יענו בחיוב. ואז צריך להגיד להם, שזה מה שהעיתונות עושה. היא צריכה להפסיק לדבר על עצמה".

מדבריות החדשות של ארה"ב [צילום: Columbia Journalism Review]
תאריך:  17/02/2019   |   עודכן:  17/02/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
הכביש, לא החוקה
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
עיתונים מכשיר לתעמולה ופרסומת
יואל קורנבלום  |  17/02/19 18:23
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתמר לוין
בנימין נתניהו אמר בצורה מדויקת את האמת על חלקם של פולנים בשואה. התגובה ההיסטרית של ממשלת פולין מלמדת שברצונה לשכתב את ההיסטוריה
איתמר לוין
עד מתי יירצחו יהודים בישראל? האם הימין אינו מסוגל להתאחד? האם השמאל מוכן להתחייב שלא ילך עם אויבי המדינה? מי האידיוטים שמאחורי הרכבת הקלה ותחנת נבון? וגם תשובה לשאלתו של השופט דבור
אבי וייס
אלה שלא מבינים ברגולציית התקשורת מבלבלים הליכים ותאריכים קריטיים    העיתונות בחלקה ואפילו ויקיפדיה טועות ומטעות בהבנת העובדות ובכך תורמות לתפירת תיק לאיש הלא נכון    האם גורמי האכיפה ועיתונים שונים "נפלו בפח" והטעו את הציבור בסיכום חקירת "תיק 4000"? ממצאים מדהימים ומזעזעים. פרק 16 בסדרה
אלי אלון
בפברואר 1963 במהלך טיסת אימונים התרסק בכביש באר שבע-ת"א מטוס חיל-האוויר מדגם אוראגן    ובתוך כך פגע במשאית שנסעה על הכביש    בתאונה נהרגו נהג המשאית, ראובן פרידמן בן 42 והטייס עזרא זרזיף בן 21 בן קבוצת כנרת    זו הייתה הפעם הראשונה שאזרח נהרג בתאונת מטוס של חיל-האוויר
ד"ר מרגלית מולנר גויטיין
האנגלים מרבים לעסוק בהיסטריה שלהם, בכיבושים ובסטיות של המלכים, ובעיקר המלכות שלהם    הם מומחים לכך, יש להם ארכיונים של תמונות ומזכרות מעולם המונרכיה, אבל כשבמאי יווני מביים סרט על כך המבט קצת שונה    זה כבר לא 'הפוליטיקלי קורקט' המאפיין את מייצגי המלוכה, אלא מסכת צינית ולעגנית על המלוכה ומנהגי האצולה הדקדנטית
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il