רו"ח, לא עורך

"כשאני התחלתי לעבוד, באמצע שנות ה-80, אם המצולם היה קצת מחוץ לפוקוס – היו חותכים לך את הראש. עכשיו כל אחד חושב שהוא צלם, וגם אם הצילום הפוך – לא אכפת להם. המערכות צריכות תוכן כדי למלא את הדפים והאתרים". כיצד הצלמים המקצועיים מתמודדים עם זה? "אתה לא יכול להתחרות עם מי שהיה בשטח בזמן אמת. הידע והכישרון שלך כצלם מקצועי צריכים להיות הרבה יותר טובים מהתמונות של החובבנים. אם מישהו אומר לי שהוא יכול להשיג את התמונות יותר בזול, אני אומר: כן, אבל לא באיכות שאתה רוצה. אתה תגיד לי מה שאתה רוצה, ותקבל את זה; עם מישהו אחר – זהו הימור. תחנות טלוויזיה אומרות לצלמים החובבים: ניתן לך קרדיט; הם לא אומרים שישלמו. הצלמים הולכים על הגאווה: השם שלי יהיה בטלוויזיה! "חדרי החדשות אינם מנוהלים כיום בידי עורכים אלא בידי רואי חשבון, המסתכלים על השורה התחתונה. עיתונים אף פעם לא הרוויחו יותר מדי; הבעלים היו שם בשביל הכוח. כעת הכוח חוזר לעיתונים הקטנים, שמצליחים לא רע; חנויות מקומיות לא יכולות לפרסם בעיתון גדול, אלא בעיתון מקומי קטן. קח לדוגמה את AM New York שמחולק בחינם ומצליח יופי". חזית נוספת היא מכיוונם של צלמים חובבים שמנסים למכור בזול את התמונות לארגוני חדשות, "אבל זה שולי, כי הם מתחילים לראות מה באמת קורה וכמה עבודה זה. אנחנו לא מצלמים תמונה אחת ומסתלקים. סיפור יכול לקחת ממך שמונה שעות עבודה. מבחינת הצלמים החובבים, הברק נעלם והם הולכים למשהו אחר. אין להם טווח תשומת לב רחב, הם תמיד קופצים למשהו אחר". בשורה התחתונה, מודה קוטלר, אין משהו ממשי שהוא וחבריו יכולים באמת לעשות כדי להתמודד עם הצלמים החובבים. הם כן מקווים שהמצב הזה לא יאריך ימים: "המטוטלת זזה כל כך רחוק, עד שהיא חייבת לחזור למצב הטבעי ואנשים יבינו שאיכות היא מה שימכור את החדשות".

בינתיים המצב רחוק מלהיות טוב. גם ארגוני החדשות הגדולים מקצצים בכוח האדם, וקוטלר אומר שהראשונים שמפוטרים הם הצלמים. גם ארגונים חדשים מעדיפים לעבוד למודל של העסקת הצלמים כעצמאים, מסיבה שבישראל איננו מכירים: העלויות הגבוהות מאוד של ביטוח הבריאות, בה נושא המעביד. למשל: ניו-יורק דיילי ניוז פיטר לפני חג המולד 153 איש, ובהם כל צוות הצלמים – כולל אותו צלם אותו הראה לי קוטלר. "הם מקצצים קודם כל בצלמים, כי הם יקרים. צריך להשקיע 25,000-20,000 דולר רק בציוד לפני שבכלל התחלת לעבוד, וצריך להחליף אותו כל חמש-שש שנים. רוב הצלמים המפוטרים עוברים לסוכנויות או עובדים כעצמאים עבור מו"לים. הם יכולים לקבל 35% יותר מהסכום שקיבלו כשכירים, אבל הציוד וביטוח הבריאות על חשבונם. צלם עצמאי טוב יכול להרוויח יפה, אבל אין לו ביטחון כלכלי, כי העורך יכול להחליט שהוא לא משתמש בו יותר. מצד שני, אני יכול להחליט שהיום אני לא עובד". גם בתחום הטלוויזיה הבעיה קיימת, אבל היא פחות גדולה – אומר קוטלר. "יש בחור חדש בשם אדם שהתחיל לצלם בנייד, ואם הוא לא מגיע לאירוע – הוא קונה צילומים של חובבנים אחרים ומוכר לרשתות. גם כאן, זה זול יותר והן לא צריכות לשלם את התקורה. זה פחות נפוץ בטלוויזיה, אם כי לכל התחנות יש אתרים ולשם מספיק להן קליפ של חמש שניות". למרות הכל, מסיים קוטלר בנימה אופטימית, יש צלמי עיתונות צעירים. "בניו-יורק אתה מקבל עבודה אפילו לארגון חדשות קטן, ואם אתה עובר לגור במקום קטן – מיד שוכרים אותך, כי אומרים: אוהו, עבדת בניו-יורק! הרבה צלמים צעירים עוברים מהתקשורת ליחסי ציבור ולכן מתייחסים אליה כאל קרש קפיצה. לא משנה מה – תמיד צריך עדשות, ונקווה שיבינו שצריך עדשות טובות".